צדק מאוחר

כשאנדראה פירלו נקרא להיכנס למשחק מול סלובקיה, הקהל האיטלקי הרדום התעורר לרגע. רבים מהם נעמדו, חשפו לפתח חיוך, מחאו כפיים, אפילו האמינו, כאילו המשיח בכבודו בעצמו עומד עכשיו להציל את איטליה. האופוריה הרועשת חזרה על עצמה לרגע גם כאשר פירלו, מגיבורי 2006, בעט בכדור בפעם הראשונה. הטאץ' האלגנטי שלו בכדור נגע באותה שנייה גם באלפי איטלקים ביציע, עורר בהם זיכרון ישן למשהו טוב, למשהו שכבר לא קיים.

במידה רבה, זהו סיפורה של אלופת העולם השלישית שהולכת הביתה כבר בשלב הבתים. גביע העולם השקרי בו זכו ב-2006 נתן לאיטלקים אמונה מוגזמת בעצמם, אמונה שאם הם לקחו את הגביע אחרי פרשיית הקלצ'ופולי, הם יכולים להתגבר על הבעיות בכדורגל האיטלקי גם בדרום אפריקה. העובדה שגאטוסו נבחר לעלות בהרכב במשחק הקובע מול סלובקיה רק מלמדת כיצד האיטלקים בנו יותר מדי על הנוסחה מ-2006.

היום אנחנו גם יודעים שהנוסחה הזו היתה שקרית, והיא השכיחה מהאיטלקים את הבעיות המהותיות שאוכלות את הכדורגל המפואר שלהם. באלופת אירופה שהגיעה מאותה מדינה משחק רק שחקן איטלקי אחד, ודור השחקנים שנכנס לנעליים הגדולות של טוטי ודל פיירו, לא מסוגל להתגבר על המכשולים שהם התגברו עליהם. "אני לא חושב שהבעיה של הכדורגל האיטלקי היא הזרים", אומר לוואלה! ספורט ג'נארו גאטוסו, "פשוט לא שיחקנו יחד. אולי בעתיד יקום דור חדש של שחקנים שיוכל לשחזר את מה שעשינו".

הבעיה שלא רבים מסכימים עם הדיפלומטיה של גאטוסו. "אין כרגע דור זהב בכדורגל האיטלקי", אמר ג'יג'י בופון כמה דקות לפניו. גם לפני המונדיאל האיטלקים ידעו על הבעיות האלה, אבל עכשיו הן גם יכאיבו להם במקומות הנכונים. במקומות שיחייבו טיפול. הזכייה בגביע העולם עשתה מיסטיפיקציה מוגזמת למה שקרה באמת בטורניר ההוא בגרמניה. רוב הכתבים האיטלקים שהעזו לשאול את מרצ'לו ליפי שאלה במסיבת העיתונאים אחרי ההפסד לסלובקיה, עשו זאת בלחש מנומס. טון חושש שלא עולה ממנו מספיק ספק. ב-2006 חלק ממסיבות העיתונאים של ליפי נראו לא פעם כמו קרב. הספק של הכתבים היה הרבה יותר חזק, ספק שאיתגר לא מעט את ליפי. למונדיאל הזה ליפי הגיע כמיתוס ומיתוסים לא כובשים שערים.

גם אם כל כתב איטלקי שהעביר ביקורת על בחירת הסגל של ליפי היה מקבל את מבוקשו עם השחקן החסר לדעתו, למאמן איטליה לא היו מספיק שפנים בכובע כדי לחזור על הקסמים מ-2006. כדי להבין את הפער בין הדור של 2006 לאלו שבאים אחריו מספיק היה לשבת ביציע האיטלקי. במצב של 0:2, הציניות של האוהדים האיטלקים היתה חדה. בכל פעם שהשחקנים הסלובקים נכנסו לרחבה שלהם, הגיחוך היה ברור גם למי שלא הבין איטלקית. אלה לא השחקנים שהם גדלו עליהם. מבט גם על הנעשה בספסל רק מצדיק אותם: היחיד שעומד במצב של 2:0, עמידה שכולה לקיחה ללב, הוא גאטוסו. לידו ניצב רוב הזמן בופון. שניהם, אתם יודעים, שייכים לנבחרת ההיא, נפרדים מכל השאר. אולי לזה התכוון גאטוסו כשאמר שאיטליה לא שיחקה ביחד הפעם.

רוב המשחק הקהל האיטלקי נראה די אדיש, כאילו מאמין בכוחו ההיסטורי של מונדיאל 2006. הקבוצה שלהם מובכת על ידי אחת הנבחרות החלשות בטורניר, והם קופצים להביא בירה, מעבירים בין השורות חטיפים, שבעים מעצמם. מי הסלובקים האלה בכלל? כאילו שהם ניצחו את ניו זילנד. גם אחרי המשחק, האיטלקים בכלל לא מתעניינים בסלובקים. הנבחרת המנצחת כולה עוברת בין הכתבים האיטלקים, אבל אף אחד לא עוצר אותם ואולי מנסה להבין דרכם מה לא עבד. הם הרי יודעים הכל, גם כשהם לא יודעים.

ראשון האיטלקים שיוצא לכתבים הוא דומניקו קרישיטו. מדובר באחד מבלמי העתיד של איטליה, ראינו אותו מול הנבחרת הצעירה של ישראל, אבל כשהוא מדבר על הפחד איתו הם עלו למשחק, אתה תוהה כמה אופי יש אצל היורשים הצעירים הפחות מוכשרים ממנו. לאיטלקים יש אמונה מובנית בכוכב הוותיק, וכשמוסיפים לכך את עומס הזרים בליגה האיטלקית, ואת הירידה הזמנית ברמת הקבוצות הגדולות במפעלים האירופיים (סיכמנו כבר שאינטר לא קבוצה איטלקית, נכון?), אתה אפילו מתחיל להיות מודאג. גם צ'זארה פרנדלי, המאמן הבא, הוא לא בדיוק ליפי ועדיין קשה לדמיין אותו נכנס בשערי היסטוריית המאמנים האדירים שיצאו מאיטליה. המשימה שלו "למצוא את דל פיירו הבא", כהגדרת בופון, תהיה קשה. אבל לפחות עכשיו הם ישקיעו יותר בחיפוש.

אחרון השחקנים האיטלקים שיוצא והיחיד שלא מוכן לדבר עם הכתבים ("מחר ב-12.00 יש מסיבת עיתונאים, תבואו לשם") הוא פאביו קנבארו. להזכירכם, או אולי עדיף שלא, השחקן המצטיין של 2006. נפוח, מלא בעצמו ובניגוד לחבריו שלא תכננו לדבר אבל הסכימו, הוא עדיין בעננים. עכשיו סופסוף הצדק נעשה, והגביע האיטלקי מ-2006 והגיבור שלו, נכנסו אחרי ארבע שנים לפרופורציות הנכונות. אחת הזוכות הכי פחות מרשימות וצודקות מקבלת את הבעיטה שהיא היתה צריכה לחטוף כבר אז, כשהגעילה כמעט מונדיאל שלם עם הכדורגל הדוחה שלה וסידרה לנו מצטיין שהוא בכלל בלם. אולי בעוד כמה שנים, כשהאימפריה תחזור, היא תעריך את הבעיטה הזו. אולי אפילו האפקט העתידי שלה בריפוי הכדורגל האיטלקי יהיה גדול יותר מהזכייה ההיא.