רדו מהגדרות

על פניו, הרעיון להסרת הגדרות במגרשי הכדורגל בישראל, נראה כמו שילוב חד פעמי של שפיות, הסקת מסקנות מתבקשת ויושר לב ציבורי. שהרי, מה מתבקש יותר – גם אם בסמיכות לכתב התביעה שהגישה משפחת רנד כנגד מכבי חיפה – מאשר להפיל את גדרות יציע ג' המקולל בקרית אליעזר אחת ולתמיד? מה יהיה סמלי יותר, נאות יותר ובעיקר בטיחותי יותר, מאשר להסיר את החומה האחרונה החוצצת בין הקהל לאהוביו שעל הדשא? אז זהו, שהאהבה, לעתים תכופות מדי, הורגת.

תכלית הצבת הגדרות – בכל מגרשי הספורט בעולם – היא שמירה על הסדר והבטחת ניהול תקין של המשחק. גם כך, יודע כל אוהד ספורט, הלחץ המופעל מהיציעים על כל הנוכחים במגרש הוא מרכיב בעל השלכות גדולות על התוצאה הסופית. גם כך, כשהמון האדם המתלהם, הנרגש, הזועם, הצוהל, הכלוא מאחורי פסי המתכת המעוגלים, יוצא מגדרו, האדמה רועדת. גם כך, כשאין מגע גופני בין אלפי האוהדים לבין השחקנים והצוותים המקצועיים, ידועה לכל השפעתו של קהל עוין ויכולתו להטיל מורא של ממש בלב המעורבים במשחק. בני אדם, והדבר כבר נבדק בעבר, מפחדים מבני אדם אחרים. בעיקר כשהללו מרוכזים בקבוצות גדולות.

אבל, אותו עדר גדול של אוהדי ספורט מצוי בסכנה. הדוחק, לצד דחיסות הרגשות, ביחד עם הלחץ ופורקן הרגשות האלימים הנתפס כלגיטימי במגרשי הספורט בעולם ובארץ, עלולים במקרים מסוימים להוביל לשרשרת אירועים שסופה בסכנה לחיי אדם. ובאין מוצא – ההידחקות לגדרות, או לפתחים הצרים, מובילה לתוצאות שנבחנו בעבר וכמעט תמיד הסתיימו ברע. מתבקש להסיר את הגדרות, אם כן, למען שלום האוהדים, לא? אז זהו נוסף, שלא.

תרבות הכדורגל בישראל, הטעונה באלימות בהקשרים פוליטיים, עדתיים, היסטוריים וחברתיים, אינה בשלה עדיין למהלך. הסרת הגדרות, גם אם היא מספקת פתח מילוט אופטימלי במקרה של אסון פוטנציאלי, מסוכנת עשרות מונים לעתידו של הכדורגל הישראלי מכל לחץ ביציעים. האלימות המילולית המופגנת כלפי שחקנים, מאמנים ושופטים מוכרת לכל מי שנכח במגרשי הכדורגל בישראל, בכל הליגות ובכל המגזרים. הגדרות הם החיץ היחיד המפריד בין פריצה המונית של עשרות אוהדים למגרש לאחר החלטת שיפוט מעוררת מחלוקת. פריצה ספונטאנית כזאת עלולה להפוך לתרגולת מחאה מקובלת ולהביא לפיצוצם של משחקים, לפי שבשבת מצב רוחו של קומץ מקומי נתון.

גרוע מכך – באין מבדיל בין יציע למגרש, מצויים העוסקים במלאכה הספורטיבית על המגרש בסכנת חיים של ממש. לא אחת ולא פעמיים מתרגשים מדורי הספורט כאשר משחק באחת מהליגות הנמוכות או בליגות הנוער מופסק לאחר קטטה המונית, הכאה אכזרית של שחקנים על ידי אוהדים או מעשה שפטים בשופט אומלל. החומר מוכר לכל. איש לא יצליח לשכנע אותי שבמשחק ליגה ב' מחוז צפון יש פוטנציאל אנושי אלים יותר מזה המצוי בעימות בין, נאמר, מכבי והפועל ת"א, בדרבי הקרוב. שתי צבאות האוהדים הללו, החמושים בטינה ובאיבה הדדית, מגובה באלימות הדדית ביציעים, אסור להם שיזכו לגישה חופשית למגרש, קל וחומר זה לזה. תסריטי אימים של קטטה המונית של מאות אוהדים אינם פרי הדמיון בלבד – זכרו את משחק ההכתרה של הפועל ת"א בשכונה, לפני שנתיים. עשרות אוהדים חמושים במקלות רודפים אחרי עשרות אחרים, במגרש הכדורגל שנהפך לשעה קלה לזירת היאבקות המונית. מי לא נגעל? מי לא נבהל? מי לא התפלל אותה שבת שכוח השיטור לא היה פותח את השערים?

שלא לדבר על הוודאות הגמורה בה יפוצץ כל משחק הכתרה, כעת משיוסרו הגדרות. כמו פגזים שנורו מלוע של תותח, ינחתו אלפי האוהדים בתוך המגרש ויעמידו את בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל בפני דילמה לא קלה, שנה, אחר שנה, אחר שנה – הפסד טכני או עצימת עיניים? ועוד דוגמא – אלי גוטמן חוזר לטדי. האם מישהו סבור שאלמלא גדרות היה יכול גוטמן לצאת מירושלים כשעצמותיו שלמות? האם מישהו מאמין באמת ובתמים כי נהמת הקהל – החש מקופח – בעת משחק תחתית גורלי, לא תיהפך באחת לפוגרום בשופט או במאמן הסורר, אלמלא גדרות? לא בארצנו. לא עכשיו. אולי לעולם לא.

ובאותה נשימה בואו לא נשכח כי במרבית מדינות אירופה חוצצים הגדרות בין כר הדשא לאוהדים כדי להגן על כל המעורבים בדבר, מפני אירועי אלימות המוניים. לעיתים, כשאי אי אפשר לאלף את האריה, מוטב לכלוא אותו בכלוב. ובהמשכה של אותה נשימה, איטליה, יוון, טורקיה, כולן מדינות מאגן הים התיכון, מצוידות כולן בכדורגל טוב משלנו, בכוחות שיטור מיומנים משלנו, במספר אוהדים גדול מאצלנו ובאותו מזג ים תיכוני. ובגדרות.

צלקות הייזל ובעיקר הילסבורו הטילו את חותמן על הכדורגל האנגלי והביאו להחלטה להסיר את הגדרות. אבל כאן הרי לא אנגליה וגם באנגליה, פרצו אוהדי מנצ'סטר יונייטד ההמומים לאחר הקאמבק המופלא מול אסטון וילה בשבוע שעבר. כוח השיטור שכנע אותם, בטוב, לחזור למושביהם. מי ישכנע את אוהדי נבחרת ישראל לשוב למקומותיהם לאחר שער יתרון על אוסטריה? גברי לוי והמגאפון? I THINK NOT.

טראומת אמיר רנד צריכה הייתה, אם כבר להוביל למהלך חינוכי והסברתי מחד, להתערבות גורפת יותר של המשטרה הן בלוגסטיקה הקשורה לעריכת משחקי כדורגל, הן בהקמת גוף שיקבע אחת ולתמיד את סדר האחראים באצטדיון לפי היררכיה, הן להחלטה לצמצם את מספר הכרטיסים למכירה ביציעים בעייתיים, הן בהטלת עונשים כבדים על קבוצות שאוהדיהם מתפרעים ביציעים – גם במשחקי הכתרה, הן באמירה ברורה של ההתאחדות כי היא מצפה מהשוטרים להתחיל לשטר ולא לצפות במשחקים, והן בהפנמה של אוהדי הספורט כי האלימות מתחילה לכרסם במידה מדאיגה מתחת לענף שכולנו, למרות הכל, לא יכולים בלעדיו.

1. פרשיית נערות ליווי באיגוד השופטים? זה נדמה כאילו כל ענף הליווי בארץ תלוי ועומד על ענף הכדורגל. ועוד הערה בעניין – מה שנאה לדרוש מרסקין – הוכחות יצוקות בבטון, במקום שמועות, נאה גם לדרוש מהעיתון של המדינה, שקודם יורה ורק אחר כך דורש סיסמה. זה לא רציני. תפרסמו מקורות, או תצמצמו את האינצ'ים המוקדשים לפרשה. בבתי ספר לתקשורת קוראים לזה, "לייצר חדשות". כמעט אמרתי, להמציא.

2. קורנפיין ומלול לא מדברים ביניהם, קורנפיין ואיציק זוהר מחליפים מהלומות מילוליות. אם קורנפיין בלחוצים, מה יגידו אזובי הקיר?