עוד בורג במכונה?

גם אם נבחרת ברזיל הצליחה להשיג ניצחון מרשים יותר מאשר במשחקה הראשון, יש לציין כי גם ה-1:3 על חוף השנהב לא התעלה לרמה יותר מדי גבוהה. מה שעשה את ההבדל הגדול היה המסורת הברזילאית והניסיון שלה במעמדים האלה. כבר מהרגע ששחקן שם על עצמו את החולצה של הנבחרת הברזילאית הוא מרגיש ביטחון, והוא למעשה עולה למגרש בידיעה שהנבחרת שלו הולכת לנצח את המשחק ושהיריבה מלאת חשש. אלו הם ההבדלים בין ברזיל לשאר הנבחרות – ביטחון, ניסיון ומסורת - ובמונדיאל הם מאוד משמעותיים.

שחקן המפתח של ברזיל הוא ללא ספק קאקה. במחצית הראשונה הוא היה די חלש, בהמשך ישיר למשחק מול צפון קוריאה, אבל פעולה אחת גאונית שלו הובילה ל-0:1 של לואיס פביאנו אחרי מסירה קטנה וחכמה. זה הדבר שמייחד שחקנים גדולים, שבפעולה אחת יכולים לעשות את ההבדל גם כשהם לא טובים. במחצית השנייה הוא כבר צבר ביטחון, ובא לידי ביטוי בחלק הקדמי. הבישול הנהדר שלו לשער השלישי הזכיר שוב כמה הוא חשוב במערך של דונגה.

מעניין יהיה לראות לכמה משחקים הוא יורחק, ואיך ההיעדרות שלו תשפיע על הנבחרת. דבר אחד ברור, הצהוב השני שהוא ספג היה שטותי מאוד ומיותר מאוד. כמובן שבתור שחקן, אני יכול להבין אותו. למשך דקות ארוכות שחקני חוף השנהב שיחקו בצורה ברוטאלית, גסה ומלוכלכת, וקשה לשמור על קור רוח. יש משחק פיזי וגברי, שהוא כמובן לגיטימי, אבל יש משחק מסוכן, שזה כבר ללכת עם הפקקים קדימה, עם הרבה עצבנות ועם כוונה לפגוע ולפצוע (כמו שקרה עם אלאנו). שחקני חוף השנהב היו מתוסכלים, והעצבים שלהם השפיעו על קאקה, שהגיב והורחק. חבל, אסור היה לו לעשות את זה.

הבעיה עם הסגל של דונגה למונדיאל, זה שלא ברור מי יכול להחליף את קאקה. לשמחתו, במשחק הבא שלה (מול פורטוגל) ברזיל תשחק בצורה די רגועה, בידיעה שהמקום שלה בשמינית הגמר הוא מובטח, אבל אם קאקה יורחק ליותר ממשחק אחד, דונגה יהיה בבעיה. יכול להיות שהוא ייאלץ לשנות מעט את השיטה.

קאקה הוא אומנם שחקן המפתח, אבל לברזיל יש עוד הרבה כלים משמעותיים בסגל. לואיס פביאנו, למשל, ממשיך להראות שהוא חלוץ עם קבלות, חלוץ גדול. הוא לא כוכב בקנה המידה של רונאלדו או רומאריו, הוא גם לא משחק בקבוצה כל כך גדולה, אבל מבחינת תפוקה הוא אדיר. הוא מסוג החלוצים שיכולים לעשות גולים לבד, משום דבר. הגול השני שלו, למרות הנגיעה ביד, היה גול ענק. לואיס פביאנו תמיד נותן תפוקה בנבחרת, ואף אחד לא יתפלא אם אחרי הטורניר הזה הוא יעבור מסביליה.

עוד חוליה חשובה הוא כמובן מייקון, שהיכולת שלו שוב מוכיחה ומסבירה למה שחקן כמו דני אלבס נשאר על הספסל. מבחינה הגנתית הוא סגר לחלוטין את סלומון קאלו, מבחינה התקפית הוא אמלל אותו על הקו. מייקון משלים חוליית הגנה חזקה מאוד של ברזיל, שמסבירה למה הסלסאו נחשבים למועמדים כל כך כבדים ללכת רחוק בטורניר. השוער, ז'וליו סזאר, הוא אולי הטוב בעולם. שני הבלמים, לוסיו וחואן, הם שני גרזנים. קשה לכבוש נגדם, קשה להגיע נגדם למצבים, הם פיזיים מאוד, הם טכניים ומבריקים אבל גם סוסי עבודה.

זה היתרון הגדול של ברזיל השנה. אין להם את הכוכבים של פעם, אין להם את רונאלדו, רונאלדיניו, ריבאלדו או אדריאנו, אבל הם מאוזנים, חזקים ובטוחים. גם אם הם לא מבריקים בהתקפה, גם אם לדונגה את האפשרויות שהיו לנבחרות ברזילאיות בעבר, יש לו נבחרת יציבה ומלוכדת, שתוכל להגיע רחוק.

האכזבה הגדולה היא כמובן הנבחרות האפריקאיות. חוף השנהב המשיכה היום את הטורניר הרע של הנבחרות מהיבשת המארחת. המנהיג הגדול שלה, דידייה דרוגבה, שותק לחלוטין על ידי לוסיו. להוציא את השער שלו, שהזכיר לרגע עד כמה חד ומסוכן הוא יכול להיות, הוא לא הורגש. גם סלומון קאלו, עוד שחקן ענק, לא תרם לקבוצה.

אם יש דבר בולט שהצלחתי לשים לב אליו בנבחרות האפריקאיות, זה שחסר להן בועטים שמצטיינים במצבים נייחים. כידוע, 33 אחוז מהשערים בכדורגל נכבשים במצבים נייחים, ולאפריקאיות חסרים בועטים טובים מהרמה הגבוהה, שיוכלו להרים טוב או לבעוט טוב את הכדורים החופשיים. מי שהשתלטו על המונדיאל הן הנבחרות הדרום אמריקאיות, כמו אורוגוואי, פרגוואי וצ'ילה (וכמובן ברזיל וארגנטינה), והלטיניות הן אלה שנותנות את הטון. באופן אישי, אני בעד.