1. את מסיבת העיתונאים שחיכתה לפול לה גואן אחרי ההפסד של קמרון לדנמרק לא נאחל אפילו למאמן נבחרת ישראל אחרי הפסד למלטה. לה גואן נראה דווקא בטוח בעצמו, שלם לחלוטין עם המלחמה שנבחרתו הציגה, מתנהג כאילו אי אפשר היה לעשות יותר במשחק הזה, אבל את מבול השאלות שנחת עליו אפילו הקצין של פיפ"א לא הצליח לנהל.
השאלה הראשונה בכלל לא עסקה במשחק ורק דרשה תגובה לציטוט של אחד משחקניו ערב המשחק. לא עברו כמה דקות, ועיתונאי קמרוני הטיח בו שהוא הובס טקטית וספק שאל, ספק קיווה, מתי הוא מתכוון להתפטר. מיד אחריו קם כתב אחר ושאל מתי החוזה שלו מסתיים והאם הוא מתכוון לסיים אותו בעצמו. קצב השאלות היה מהיר כמו מכונת ירייה. המיקרופון רץ בין השורות ללא מנוחה. באנגלית, בצרפתית, כולם רצו לדרוך על המאמן של קמרון, אבל הוא ענה לכולם בנימוס ובשלווה. כאילו מבקש מכולם להבין: מה כבר לעשות אחרי החמצות כאלו? באנו, נלחמנו, עשינו הכל. יש מיומנויות שנרכשות בזמן רב יותר.
ברגעים הביזאריים האלו, ניתן היה להבין משהו חשוב על התוצאות המביכות עד עתה של הנבחרות האפריקאיות במונדיאל 2010. על חוסר הסבלנות של הנבחרות האלו בדרך הנכונה להתפתח. כל ההסברים ששמעתם עד עתה בנוגע למאזן העלוב שכולל ניצחון אחד ב-11 משחקים של כל הנבחרות האפריקאיות נכונים: השחקנים יוצאים בגיל צעיר מדי, המאמנים הזרים שמגיעים לא מצליחים להשפיע, הארגון לא תמיד מסייע לתהליכים להאיץ, אבל כדי שכל הדילמות האלה יפתרו צריך עוד קצת זמן.
תהליכים בכדורגל לא תמיד משלימים את עצמם לפי לוח הזמנים שלנו. אחרי שראינו את רוז'ה מילה ב-1990 וחזינו בעליית הסופרסטארים האפריקאים בליגות הגדולות של אירופה, נדמה היה שתוך עשור זה יבשיל לכדי נבחרת אפריקאית בחצי גמר המונדיאל. בטח במונדיאל שנערך באפריקה. אבל מה לעשות שדברים כאלו לוקחים הרבה יותר זמן. שרוב המדינות האלה עדיין לא בשלות פוליטית וחברתית, גם כתוצאה מעצמאות מאוחרת. הרי בסופו של דבר, כל ההחמצות של קמרון הן פועל יוצא של לחץ שנובע מחוסר ניסיון. הבעיה שההתנפלות של הכתבים הקמרונים מלמדת שאין להם את הסבלנות נדרשת לכך, ולמעשה גם לנו לא.
2. ערב המשחק של אנגליה מול אלג'יריה, ניסה הכרוז במשך מספר פעמים למשוך את העיתונות האנגלית לצפות באימון. אחת לכמה דקות, הוא פנה בתחינה למאות האנשים לקום ולמהר אל האימון האלג'ירי ומסיבת העיתונאים שלאחריו. אף אחד אפילו לא קם. למרות שפאביו קאפלו אמר שהוא לא מזלזל ביריבה שלו, האנגלים אפילו לא התייחסו לאלג'ירים. כאילו הם לא קיימים. מלאים בעצמם, נפוחים מחשיבות יתר, הם צעדו לכיוון עוד משחק אנגלי משעמם.
24 שעות אחר כך, התקיים אחד המשחקים הכי טובים של המונדיאל. קמרון ודנמרק הרעידו את הלב השבע מכדורגל ממוסחר כמעט בכל דקה של המשחק. קצת קודם לכן ארצות הברית וסלובניה חיממו את הלב בדיוק באותה צורה. ההפך הגמור מאנגליה ורוב הנבחרות הגדולות שסובלות גם הן מחשיבות יתר. מתחת להן, ניתן למצוא את הנבחרות שההכרה עדיין לא מובנת מאליה עבורן. שם, באזורים האלה, מתקיים המונדיאל האמיתי, עם משחקים מהתקופות בהן הנבחרות הגדולות עדיין לא היו יותר מדי גדולות. משחקים מהימים בהם דנמרק היתה נבחרת מרגשת. משחקים מהימים בהם מורטן אולסן היה שחקן ולא מאמן. אולסן, אגב, ירד במצח רוח כעוס לחדר ההלבשה והסביר: שהוא "לא יכול לסבול את הטעויות האלמנטאריות שהנבחרת שלו עשתה מול קמרון". בואו נקווה שאולסן ימשיך לסבול ואנחנו נמשיך ליהנות.
גבולות הזמן
20.6.2010 / 2:03