חומות של תקווה

עם סגל נטול ברק שחלקו מורכב מגיבורי 2006 המזדקנים וחלקו מצעירים שטרם הוכיחו את עצמם ברמה הבינלאומית, איטליה תנסה קודם כל להימנע מלבייש את התואר אלופת עולם, בטרם תחשוב על השלבים המתקדמים של המונדיאל.

ובכן, אלופת העולם, נבחרת גאה בעלת מסורת אדירה גם בימי חול, לא ביישה את תוארה. ההפך. אם במשחקי ההכנה האזורי נראו עייפים וחסרי תשובות מול מקסיקו ושוויץ, הרי שבמשחקם הראשון בדרום אפריקה מול פרגוואי האיטלקים יזמו, ניסו, רצו ושלטו ברוב שלבי המשחק, שהיה בעל קצב רצחני, הרבה יותר מהיר מהקצב שמאפיין את המונדיאל הזה. בדרך כלל קבוצות מתקשות לבצע שינוי של 180 מעלות בתוך שבוע, אבל איטליה נראתה שונה לגמרי מאותה נבחרת מבולבלת טרום המונדיאל. היא נראתה לא רע, וזאת מול נבחרת מלאת כישרון ונחישות, שמאיימת להיות סוס שחור. מה היה חסר? הרבה דברים, בעיקר בחולייה הקדמית. ג'ילארדינו מיעט לנוע ותקע את ההתקפה, יאקווינה היה כבד ונראה כמו יובנטוס ופפה הפעלתני והיעיל כשל שוב ושוב במסירה האחרונה.

מה זה אומר? יתכן שליפי צריך לנטוש את מערך ה-4-3-3, לפחות כל עוד פירלו פצוע. יאקווינטה נראה אבוד באגף, ג'ילארדינו נראה אבוד במרכז הרחבה, ועדיף שהשניים ישחקו, אם ליפי עדיין סבור שהם ראויים לשחק יחד, קרוב יותר אחד לשני וינסו לשתף פעולה או לקבל כדורי עומק, מאשר לנסות ולהתמודד לבדם עם שניים-שלושה שחקני הגנה. דיברו לא מעט על חילופי הדורות בנבחרת איטליה ואם יש משחק שיכול בעתיד להיות זה שיסמל את העברת השרביט, זה המשחק נגד פרגוואי, כשדניאלה דה רוסי וריקרדו מונטוליבו היו מצוינים וסיפקו נחישות לצד ברק. אבל המרחק הרב בין השלישייה הקדמית לשניים האלה גרם לאיטליה לאבד לא מעט כדורים, ופגע ביעילות שלה וביכולתה להגיע למצבים, למרות ששלטה. הכניסה של קאמורנסי הנמרץ (והלא מדויק) לאגף, והתפקוד של די נטאלה יחסית מאחור שינו את המשחק, ומצביעים על כך שליפי ראה את זה, ורוצה את השחקנים שלו קרובים יותר אחד לשני במערך 4-4-2, כשהקישור פרוש בצורה רחבה יותר.

לאלופת העולם ולשוערה ג'יג'י בופון, שנפצע במהלך המשחק, יש כמעט שבוע לנוח ולהתכונן לקראת ניו זילנד. מונדיאל הוא טורניר של צבירת ביטחון ובניית מומנטום, והפתיחה הנחושה מול פרגוואי האיכותית, כולל חזרה מפיגור, סיפקה לאיטלקים את הדרוש מבחינה מורלית. הקיוויז יספקו להם את האפשרות לשיוף מקצועי, כשליפי יוכל לצפות ברביעיית ההגנה שלו מתגבשת, לשלב את פאציני ולתת לדי נטאלה יותר דקות, ואולי אפילו לפתוח איתם ולנצל את העובדה שהם בכושר טוב יותר מג'ילארדינו ויאקווינטה. זאת משום שהמשימה של ליפי בשני המשחקים שנותרו, מעבר לכך שהוא חייב לנצח, היא לנצל את חולשתן היחסית של היריבות כדי לגבש את ההרכב עליו הוא יסמוך בשלבים המתקדמים.

הבעיה של ליפי נובעת מזהות הקבוצות בבית ו' – הנבחרות, כולל פרגוואי הנהדרת, הן, בהכללה מעט גסה, לא כאלה שייזמו מול אלופת העולם. מצד אחד, זה יאפשר להתקפה האיטלקית ללמוד לשחק יחד, ולמצוא את הכלים כדי לפרוץ הגנות. מנגד, זה משאיר את סימן השאלה הגדול שמרחף מעל היכולת ההגנתית של איטליה, שבניגוד לעבר, באה למונדיאל הזה עם חוליה אחורית שלא מהווה מקור כוח ועוצמה. בשלבי הנוקקאוט סימן השאלה הזה יהפוך לסימן קריאה, רק שלא בטוח אם במובן חיובי או שלילי.