השתלת לב

15 דקות לסיום האימון השני ביום רביעי, כשכל הכוכבים כבר עמוק במקלחות, דייגו מראדונה נשאר עם שחקני הספסל של נבחרת ארגנטינה לסשן של בעיטות חופשיות מחוץ לרחבה. כמובן שהוא היה הכי טוב ולידו מרטין פלארמו בועט כמו אריק בנאדו, אבל גם ברגעים האחרונים האלו של היום המתיש, עם השחקנים האחרונים בסגל, הוא נראה מלא בלהט של מאמן מתחיל. עוקץ כל בועט, מאתגר כל שוער, נוגע, קורץ, מלטף, מחייך, מאיץ ומכניס המון רגש ומקרין המון רצון. בסופו של דבר, זה גם הערך המוסף שלו, אחרי שמנקים את הקונפטי מהפסטיבל סביב הסיפור הפיקנטי שלו – הרגש. מראדונה מעביר את הרעב שלו לכל פינה בנבחרת, רעב ותשוקה שאפיינו את ימיו כשחקן, ימים בהם רוב השחקנים לא הרוויחו מיליוני דולרים באירופה.

אפשר להמשיך ולנסות לנתח את הסגל שלו או להבין את שיטת המשחק שלו ופריסת ההגנה, בסופו של יום זה לא מה שחשוב מבחינתו. מראדונה מאמין שזוכים בגביע העולם עם הלב. זו האג'נדה שלו, זו התובנה העיקרית שלו מהקריירה המפותלת, בה נסק להישגים עצומים למרות מכשולים גבוהים מאוד. זו המסקנה אליה הגיע אחרי 24 שנים של נבחרת ארגנטינה מבטיחה אך מפסידה. הכישרון לא יכול להגיע לשום מקום בלי לב. זה כוח שאסור לבטל אף פעם.

לראות את מראדונה מתחבק עם השוער השלישי של ארגנטינה, יכול להמיס אפילו לב ברזילאי. רק לפני שש שנים הוא היה קבר, אבל הלב שלו, הרצון, התשוקה לחיים, ניצחו גם את הגדולה והחזקה שבהתמכרויות. הבעיה היא שאנחנו לא ב-1986, וכבר לא בטוח שאפשר לנצח מונדיאל עם הלב. כנגד הפילוסופיה הזו, ניצבת הפילוסופיה שניצחה את גביע עולם הקודם. זו של המאמן הטקטיקן, המדען והשכלתני. כנגד הפילוסופיה הזו ניצבים הפעם מאמנים מהזן האירופי הכי מעודכן: קאפלו, דונגה ואותו ליפי מ-2006. לא רק לשחקניו הוא צריך להוכיח שאפשר לקחת מונדיאל עם הלב, אלא גם להם.