1. ערב טוב לצופים, ברוכים הבאים למשכימי הקום ולאלה שלא הלכו לישון. סוף סוף הגענו לרגע לו כולנו חיכינו - הקרב החוזר על אליפות העולם בכדור-דייוידשטרן: הלייקרס נגד הסלטיקס. בפינה הימנית, קצת מבוגרת וקצת פצועה אבל עם לב שאין עליו שאלה: המ-פ-ל-צ-ת ה-י-ר-ו-ק-ה. בפינה השמאלית, קצת יהירה וקצת רכה, רוצה להוכיח שיש לה יותר אופי ממנתח פלסטי: הצ-ו-ל-ל-ת ה-צ-ה-ו-ב-ה. אני מזכיר: בלי מכות לפרצוף, בלי דחיפות, בלי לגעת אחד בשני, בלי לעבור אחד ליד השני, מאחור ומלפנים, במרחק שיירד מחמישה סנטימטרים; לא לנסות לחסום, לא לנסות לחטוף (אלא אם אתה רייג'ון רונדו בשתי הדקות האחרונות). לא, נקודה.
2. בסיבוב הקודם, לפני שנתיים, דיוויד שטרן פתח את הסדרה במסיבת עיתונאים שכולה התנצלות והבטחות וכיסויי תחת (ו-"אני אומר מיליון מילה בשעה ומצליח לא להגיד כלום") בשל פרשת השחיתות של השופטים. עוד משחק או שניים עם שיפוט כזה, והוא יצטרך לחזור על זה מחדש. שיתנו לשחק, לעזאזל. בכל פעם שמתחיל קרב האיגרוף והמתאגרפים מצליחים לחבר חמש-שש חבטות רצופות, באים השופטים ומפרידים.
3. הסדרה עדיין בידיים של הלייקרס. היא גילתה עליונות בסימני השאלה - הגבוהים שלה היו מצויינים (למרות הרכות שאחזה בגאסול בסוף המשחק השני), ארטסט הרג את פירס פעם שניה ברציפות (הנקודות של פירס במשחק הראשון באו בהתחלה ובעיקר בסוף, כשהמשחק היה גמור). ובכל זאת, הלייקרס צריכים את למאר אודום וקצת תפוקה התקפית מארטסט, משהו שבין המשחק הראשון לשני.
4. והם צריכים גם תצוגת אימון מעורבת יותר של פיל ג'קסון. זו סדרה של קטנות, נקודה פה ואיבוד שם. הדהירה של דוק ריברס למגרש כדי לקחת פסק זמן ולמנוע איבוד כדור, היא ריצה שתיכנס לזכרון הקולקטיבי של משחקי הגמר.
עוד בוואלה!
שגרירים של רצון
5. עבור ג'קסון הגיע זמן ההחלטות. המשחק השלישי צריך להיות משחק ההזדמנות האחרונה של דרק פישר. הוא היה חור בהגנה נגד ריי אלן והיה חור בהגנה נגד רייג'ון רונדו. בעקבות כך, קובי נאלץ לעבור לאלן ונקלע לבעיית עבירות, ובערך ברגעים האלה רונדו השכיל להשתלט על העניינים. הלייקרס יכולים לחיות עם זה בתנאי שבצד השני, פישר קולע את הקליעות המשונות שלו (עם הכוונת מטר החוצה ומעל לאוזן). בינתיים הוא חמש מ-16 ואפס משתיים לשלוש. החסימה של רונדו עליו בשלהי המשחק, בנסיון קריטי לשלוש, היתה יותר מאקט סימבולי.
6. עוד נקודה לג'קסון היא באיזור המוטיבציה. ברמה הנקדותית אודום חייב להיכנס לסדרה הזו; ברמה הקבוצתית, שני המשחקים הללו מבהירים שמקצועית (חוץ מריי אלן) הלייקרס פשוט טובים יותר ומוכשרים יותר. בוסטון ניצחה את המשחק השני עם הלב, היא פשוט רצתה יותר. הריבאונדים בהתקפה של רונדו לא היו עניין של חוש אף לכדור או כשרון ניתור נהדר; הוא פשוט רצה את הכדור יותר. כנ"ל לגבי גלן דייויס. לעזאזל, אפילו כשנייט רובינסון עלה לשלשה היה ברור שהוא יעשה בכדור מעשה סדום אם זה לא ייכנס. את דוק ריברס כבר הזכרנו.
7. הרבע האחרון של בוסטון היה מרומם לב. היא כבר לא סחבה, אבל הלב שלה לא נתן לה להיכנע. הרי היה ברור שאם הלייקרס נותנים מיני ריצה ועולים ליתרון חמש, המשחק גמור. בוסטון פשוט סירבה להיכנע.
8. ועכשיו למה שחשוב באמת ומכריע. בוסטון נתנה את הלב ואת רונדו ואלן, ובלי פירס וגארנט. הלייקרס נתנו את ביינום וקצת גאסול, ובלי פישר, אודום, וארטסט (בהתקפה). זה מה שהיה וזה מה שיהיה. כשאודום יהיה טוב, ביינום ייעלם. כדיוויס ייעלם, גארנט יתגלה. בסופו של דבר, בדיוק כפי שזה אמור להיות, זו סדרה שתוכרע על היכולות של קובי בריאנט. אני מצפה לשורה סטטיסטית מפלצתית הלילה.