איש של יציבות

כשנשאל לפני כשנתיים מה הסוד שלו לאריכות ימים, השיב ג'ון וודן בפשטות האופיינית לו: "לא לפחד מהמוות. החיים הם בסך הכל סדרה של עליות ומורדות, וצריך לדעת לא לעלות גבוה מדי ולא לרדת נמוך מדי". המנטרה הזו היא רק אחת מאינספור העצות שחילק לחניכיו במכללת UCLA שחרגו מעבר לעולם הכדורסל, אבל היא אחת הבודדות אותה לא קיים המכשף מווסטווד בעצמו. כי כשג'ון וודן עלה לצמרת, הוא לא הפסיק לטפס ולטפס עד שהעמיד את השושלת הגדולה ביותר בספורט האמריקאי.

אתמול (שבת) מת וודן בשיבה טובה בגיל 99, במרכז הרפואי בקמפוס של UCLA, והותיר את הענף ללא אחד האבות המייסדים שלו. למרות העובדה ש-620 הניצחונות שלו במשך 27 שנים על הקווים בווסטווד לא מתקרבים לשיא הניצחונות בקריירה של בובי נייט (902), בקטגוריה החשובה מכולן אין לו מתחרים - לא פחות מעשר אליפויות, הרחק לפני מייק ששבסקי ואדולף ראפ שזכו בארבעה תארים כל אחד, ונייט שמתגאה בשלוש זכיות. ברזומה שלו מופיע גם רצף הניצחונות הארוך ביותר בהיסטוריה עם 88, שיא שלעולם לא יישבר, והוא אחד משלושת האנשים היחידים באמריקה שהגיע להיכל התהילה גם כשחקן וגם כמאמן, לצידם של לני ווילקינס וביל שרמן.

אגדת ג'ון וודן נולדה ב-1910 בעיירה בשם הול באינדיאנה. אחרי שכיכב כשחקן במדי מכללת פרדו ועזב לה לזכות באליפות הארצית ב-1932, המשיך וודן לקריירה מקצוענית קצרה לפני שפצח בקריירת אימון בבתי ספר תיכוניים, בה שימש במקביל כמורה לאנגלית. ההתקדמות המהירה של המאמן המוכשר נבלמה עקב מלחמת העולם השניה, בעקבותיה גויס לשלוש שנים, בסיומן מונה למאמנה של מכללת אינדיאנה סטייט. אחרי שלוש שנים מוצלחות במיוחד, שכללו הופעה בגמר טורניר ה- NAIB, עבר וודן לחוף המערבי, למשרת המאמן ב- UCLA.

בעשרים ושבע שנותיו כמאמן הברוינס בנה וודן את אימפריית הספורט החזקה ביותר ביבשת, הישג בלתי נתפס עבור מאמן מכללות, לאור העובדה ששחקני הקולג' מתחלפים באופן קבוע בכל כמה שנים, מה עוד שבימיו של וודן היה איסור על פרשמנים לשחק, כך שלכל שחקן היו רק שלוש שנים להעביר בקמפוס, ובניית שושלת ארוכת טווח הייתה בגדר חלום רחוק.

האליפות הראשונה של UCLA בעידן וודן הגיעה בשנת 1964, עם קבוצת גמדים שהיו כולם מתחת לשני מטרים, בראשותו של וולט האזארד, שיהפוך לימים לאולסטאר ב- NBA ולמאמן הברוינס בעצמו במשך ארבע שנים בשנות השמונים. כעבור שנה זכו הדובים באליפות נוספת, כשהפעם הכוכבים היו גייל גודריץ' (שקלע 42 נקודות בגמר) וקית' אריקסון, אך היה נדמה שבזה הסתיים הסיפור. ב-1966, עם קבוצה צעירה ומבטיחה אבל לא מספיק טובה, הקבוצה סיימה במאזן של 8:18 ולא הגיע לטורניר המכללות. אבל וודן לא נלחץ, וידע בוודאות שכבר בשנה הבאה הכתר יחזור ללוס אנג'לס. הוא רק לא ידע שהוא יישאר שם שבע שנים רצופות.

לסיבה לאופטימיות של המאמן הממולח קראו לו אלסינדור, סנטר מוכשר כשד שהיה השחקן הטוב בקבוצה עוד כפרשמן, אז כאמור נאסר עליו לשחק. בתור סופמור הוא עלה סוף סוף לפרקט, והפך ברגע לסנסציה כלל ארצית, שהפכה את הברוינס לקבוצה פשוט מושלמת. ב-1967 הם לא הפסידו אף משחק בדרך לתואר, כעבור שנה הם שמרו על אותו הסגל וניצחו בקלות את צפון קרוליינה בגמר, וב-1969 נפרד אלסינדור מהקולג' עם ניצחון בגמר על פרדו, מכללת נעוריו של מאמנו. כשעזב למקצוענים הוא שינה את שמו לקארים עבדול ג'באר, והפך עם השנים לשחקן עם מספר הנקודות הרב ביותר בהיסטוריה של ה-NBA, אך מעולם לא שכח את תרומתו של וודן להתפתחותו כשחקן והקפיד להלל אותו בכל הזדמנות.

התחזית בעולם המכללות היתה שהשושלת של UCLA הולכת להתפרק, אבל לוודן היו תכניות אחרות. ב-1970 הוא העמיד קבוצה גבוהה וחזקה ובראשות סידני וויקס, סטיב פטרסון והנרי ביבי (האבא של), שחזרה לגמר שם ניצחה את ג'קסונוויל. השנה לאחר מכן היתה אחת הקשות של הקבוצה, עם שבעה משחקים שהוכרעו בהפרש של פחות מחמש נקודות, אבל גם את העונה הבינונית ההיא, לפחות במונחים של UCLA, הם סיימו עם מאזן של 1:29 ותואר אליפות חמישי ברציפות.

בשנת 1972 החל פרק חדש בשושלת, עם הגעתו של ביל וולטון. הסנטר הג'ינג'י הוביל את הברוינס לשתי עונות עצומות ללא אף הפסד, כשגולת הכותרת הגיעה בגמר עונת 1973 מול ממפיס סטייט, בו רשם וולטון את משחק חייו עם 44 נקודות באחוז בלתי נתפס של 21 מ-22 מהשדה. דווקא עונתו האחרונה של וולטון בקמפוס הסתיימה במפח נפש, עם הפסד לצפון קרוליינה סטייט של דייויד תומפסון בחצי הגמר לאחר שתי הארכות, אבל וודן הצליח לשחזר את הקסם בפעם האחרונה ב-1975. כבר אחרי הניצחון על לואיוויל בחצי גמר הפיינל פור הוא הודיע במפתיע על כוונתו לפרוש, ובסיום הגמר מול קנטאקי, שהסתיים עם תואר אליפות עשירי ב-12 שנים, הוא תלה בנחת את המשרוקית, ופרש.

גם ממרחק של 35 שנים, קשה לתפוס את גודל ההצלחה של וודן באותם ימים, בעיקר אחרי שבשנים האחרונות הפך עולם המכללות לתחנת מעבר חד שנתית לכוכבים חסרי סבלנות. גל הכתבות המרגשות על חייו שיציף את התקשורת האמריקאית במהלך השבוע הקרוב ייתן לו את הכבוד הראוי, אך במקביל יגרום לפרץ נוסטלגי מריר במיוחד עבור חובבי הענף, שייאלצו לעכל לאט לאט את החיים ללא פרצופו הנינוח והמחייך של וודן ביציעי הפאולי פאביליון, שהזכיר לנו שפעם היו כאן אגדות אמיתיות.