פנימה, פנימה

1. תוכנית המשחק של פיל ג'קסון היתה ברורה. בהתקפה כולם תקפו. קובי בריאנט הוכיח שעם כל הכבוד לקנדריק פרקינס וג'יימס פוזי, רק קובי ברייאנט יכול למנוע מקובי ברייאנט להגיע עד לטבעת. פאו גאסול קפץ על כל כדור כאילו שזה גלגל ההצלה שלו מאי בודד. ביינום התחיל מתחת לסל ורק התחפר עמוק יותר, וכך גם אודום. פארמר ובראון הלכו לסל. הכל הלך פנימה. במחצית הראשונה הלייקרס ניסו רק שלוש פעמים לקלוע מהשלוש. במחצית השניה היה להם קטע של שתיים-שלוש דקות שבו הם חזרו לסורם: קובי מכדרר, מכדרר, מכדרר, עולה לזריקה אבודה או מוסר למישהו לזריקה מבחוץ עם שתיים על שעון הזריקות. בוסטון צמצמה לתשע, ג'קסון לקח פסק זמן. חוץ מהשלשה בסוף של בריאנט, אני לא זוכר עוד זריקות מבחוץ.

2. בהגנה, ג'קסון הלך על שני מוקדים: ארטסט נטרל את פירס אחרי פתיחה חזקה של האחרון, והדביק את כל שחקני הלייקרס בהגנה. אבל הגורם החשוב ביותר היה הנטרול של רונדו. בריאנט נתן לו מטר, אבל היו אלה הגבוהים של הלייקרס שלא אפשרו לרכז הדקיק לסיים מתחת לסל. הם עשו פאולים, נתנו לו למסור לדאנקים של טוני אלן או לשלשות של ראשיד וואלאס, אבל היה ברור שהם לא ייתנו לרונדו להשתלט על המשחק.

3. במידה מסויימת, בוסטון דמתה לאיזה בריון שכונתי שהטיל חיתתו על הילדים ברחוב, בעיקר הילד הצהוב שניסה לערער על מעמדו. הלך הילד הצהוב, עבד בחדר המשקולות, הוסיף לעצמו קצת תכונות אופי וצעק למראה שהוא הילד הכי חזק בשכונה והתחיל גם להאמין בזה. כשהילד הצהוב חזר לקרב אחרי שנתיים, הבריון ניסה לנפנף אותו, להרתיע אותו, ופתאום הוא גילה שהילד הצהוב שוכב מעליו ואין לו שום כוח לנפנף אותו.

4. אבל בוסטון היא בוסטון. לאורך כל המשחק היא שמרה על מרחק בטוח של ריצה אחת שמעולם לא הגיעה.

5. אבל, מנקודת מבטה של הלייקרס, אולי טוב שכך. אולי השפלה של בוסטון היתה מעירה אותה (כפי שקרה עם הבריון צעצוע, לברון). ההפרש הקטן יחסית עוד יכול להפיח תקווה בבוסטון. אם למדתי משהו אחד מהמשחק הזה הוא שאם הלייקרס ישחקו כפי ששיחקו, לבוסטון אין תשובות.

6. וזה לא שהלייקרס שיחקו כדורסל גדול. הם שיחקו כדורסל מדויק. שובר תקוות. כולם נתלו אחרי המשחק בהחטאות ממטר של גארנט (שטויות: מיד לאחר ההחטאות גארנט ניגב את כפות ידיו במכנסיו. הכדור פשוט החליק לו). העדות היותר מהדהדת לשבירה של בוסטון היה המהלך שבו ארטסט הוציא את הכדור מגארנט מתחת לסל, הכדור התגלגל איזה שתי שניות, נקלט על ידי פארמר שמסר מסירת פוטבול לגאסול שהשיג את כל הגארדים של בוסטון.

7. לגארנט ופרקינס לא היתה שום הרתעה במשחק הזה. ומעכשיו הם ינוחו הרבה פחות ממשחק למשחק. פאו גאסול הבין שהוא לא יכול להיות סנטר מוביל בליגה הזו מבלי להשתחרר מתסמינים אירופאיים כמו נרפות מנטלית וחלק גוף עליון לא חזק. מה שעושה את גאסול מדהים הוא שהוא התנפח, התקשח ולא איבד אף אחת מתכונות הכדורסל שהוא למד באירופה.

8?. אחרי כל מילות השבח על ההגנה של הסלטיקס, הלייקרס שוב שמרו על הסל שלהם כמו שבתולה דתית עם עשרה אחים קנאים שומרת על הבתולים שלה.

9. ושהשופטים ייתנו לשחק, דחיל רבאק. בשלב מסויים היה נדמה שאפילו אם שחקן היה עוזר ליריב שלו לקום מהרצפה הוא היה חוטף עבירה (אבל לפחות השופטים דפקו את הקבוצות באופן שווה)

10. ושלא יהיה ספק, המשחק השני הולך להיות קלאסיקה כלשהי.