ביום רביעי, בשקט יחסי, הוא הודיע על פרישה מהמשחק. היו שהתייחסו לזה בחצי הומור, אבל אני חושב שלקן גריפי ג'וניור מגיע יותר מזה. מי שטיפה עוקב אחרי אתרי בייסבול אמריקאיים מקבל המון כתבות מאוד טובות שאני ממליץ ללכת לקרוא. אין לי הרבה להוסיף, מלבד זיכרון של משחק אחד ביוני בשנת 2000. זיכרון שלא יימחה.
המספרים היבשים של ג'ורג' קנת גריפי ג'וניור אומרים הרבה מאוד: 630 הומראנס, שמדרגים אותו במקום ה-5 בכל הזמנים. 1,836 רצים שנכנסו, 13 בכל הזמנים. חבטות אקסטרה (לבסיס השני ומעלה) - 1192, 6 בכל הזמנים. 246 הולכות מכוונות, 4 בכל הזמנים.
יש דברים שהמספרים לא אומרים. המספרים לא אומרים שבזכות גריפי ג'וניור יש בסיאטל קבוצה. כי המארינרס, שהוקמו בשנות ה-70, דשדשו וחיו בצל הפוטבול והכדורסל, עד שבשנת 1989 ילד צנום, שאבא שלו היה שחקן לא רע, עלה וחבט בפעם הראשונה בכדור בקינג-דום הישן שכבר אז היה מתפורר ומיושן. כל מי שאי פעם ראה את גריפי ג'וניור חובט, אפילו בסתם אימון, חייך. החבטה של גריפי ג'וניור היא כל כך טבעית, כל כך נעימה, כל כך זורמת.
הוא הפך את הקבוצה לאהודה. הוא הפך להיות הסמל של סיאטל, הוא הביא את סיאטל לארצות הברית. זו כבר לא סתם נקודה על המפה, עם קפה וקונצרן ענק לייצור מטוסים, אלא עיר עם תרבות וספורט. הוא הספורטאי האוהד ביותר במדינת וושינגטון והוא הפנים של המארינרס. בזכותו בנו את סייפקו פילד. בזכותו סיאטל היא מועדון עם בסיס אוהדים אדיר.
הכי ענוג שיש
באופן אישי ראיתי את גריפי ג'וניור אי שם ב-2000, לאחר שעבר לסינסינטי. במשחק רגיל בעונה ישבנו בצד ימין של הסינרג'י פארק הישן. מתחתינו על השדה הוא קצת צלע בחימום כי הוא בדיוק סובב את הברך. גריפי עלה לחבוט מול הקאבס. מעולם לא ראיתי אותו במגרש, ומצד ימין של השדה הוא נראה בעיקר מאוד רחוק. הזריקה הראשונה הייתה פאול. השנייה הייתה סוג של שירה. אני לא זוכר מי היה הפיצ'ר, אבל זה היה פאסט בול שאפילו אני מצד ימין ידעתי שגריפי ייקח במלוא המחבט.
הוא הביט בפיצ'ר ונתן את הסווינג הכי מתוק והכי טהור והכי טבעי שראיתי בחיים. הרעש של הכדור פוגע בעץ עדיין מצלצל לי באוזניים כרעש הכי קשור לבייסבול ששמעתי בחיי. הייתה דממה שנמשכה אולי שנה ואולי היא עדיין נמשכת, למרות שבמציאות לא הייתה דממה בכלל. בשנייה שבה הכדור פגע בעץ, הקהל במגרש הישן קפץ. הוא עף כל כך רחוק, אני זוכר שראינו אותו עובר הרבה מעלינו ויוצא החוצה אל מגרש החנייה. גריפי ג'וניור חשף את החיוך האצילי שלו והקיף את הבסיסים. בלי הצגות, בלי נפנופי ידיים, בלי שום דבר יוצא דופן. זו הסיבה שקראו לו "הטבעי" כל מי שאי פעם ראה את גריפי ג'וניור חובט, ראה את החבטה הכי טובה והכי יפה שיש והייתה במשחק.
קראו לו הילד. הוא היה ג'וניור, הבן של. אבל הוא תמיד כיבד את המשחק, הוא תמיד שיחק את המשחק באופן הנכון. ב-22 עונות הוא מעולם לא השלים אחת מלאה. תמיד הייתה איזו פציעה שהושיבה אותו למשחק או לחודש שלם. ב ESPN עשו כתבה שתוהה מה היה אילו. הם חישבו מה היה קורה לולא הייתה שביתה ואם הוא היה מצליח להישאר בריא. הגיעו ל-777 הומראנס.
שכחו מבארי בונדס.
תמחקו את סוסה ואת מקגווייר.
שימו כוכבית כבר עכשיו על א-רוד.
הכי נקי שיש
גריפי ג'וניור מעולם לא השתמש בשום דבר. הוא היה פצוע מדי בשביל להשתמש בדברים כמו סמים ממריצים. כשבארי בונדס התחיל להחליף כובעים כי הראש שלו גדל, גריפי חייך. כשא-רוד דחף זריקות לתחת, גריפי המשיך לחייך. בעוד מקגווייר הופך למפלץ, גריפי ג'וניור השמין כמו כל בנאדם שעובר את גיל 35. היה לו ישבן והייתה לו כרס. לא היו לו התפרצויות זעם והוא לא הלך לאיבוד בשדה הימני. הוא פשוט חייך ונפצע, נפצע וחייך. וכשהוא היה בריא, החבטה נשארה טהורה. הוא לא השתמש בכל מיני מחבטים מלאים בשעם ולא ניסה למרוח דבק על הכדור. הוא היה הרבה מעל הדברים האלה. הוא היה טבעי. הוא היה ונשאר הילד.
גריפי ג'וניור מעולם לא זכה בטבעת, איכשהו זה לא היה בכוכבים שלו, גם לא בסיאטל הגדולה שנבנתה בצלמו ובדמותו. גריפי הפך את הכובע והלך להמשיך להתאמן. אז באליפות קבוצתית הוא לא זכה, אבל הוא לקח 10 פעמים גולד גלאב, הגיע 13 פעם לאולסאטר ומדורג ראשון בכל הזמנים בדאבלים.
גריפי ג'וניור עוזב את המשחק כי לא נשאר לו מה לתת. הוא יכול לחזור למשפחה שהוא אוהב, לחזור לדוג. בקופרסטאון יש כבר עכשיו מקום בשביל האיש שהציל את הבייסבול בסיאטל, האיש שנשאר נקי בעוד המשחק ממשיך להתלכלך, האיש הכי טבעי במשחק, השחקן שכולם רצו לראות במדי הקבוצה שלהם, השחקן שבשום עיר לא שרקו לו בוז.