עשרת השערים היפים של הנבחרת

לנבחרת ישראל תמיד היו מפציצים מטווח רחוק. משה סיני ואורי מלמיליאן הם אולי הגדולים שבהם; אפשר לציין את עבאס סואן ששלח כדור חד ומדויק לשער אירלנד במוקדמות מונדיאל 2006, אבל עד היום הוותיקים שבינינו מציינים את הבומבה של יאנג כאחד השערים היפים ביותר שנראו באיצטדיון רמת גן. הקיצוני השמאלי של הפועל חיפה היה מעמודי התווך של הנבחרת בשנות ה-60 וה-70, אבל לרגע אחד בקריירה, כשהנבחרת אירחה את הסקוואדרה אזורה באיצטדיון רמת גן, הוא לא היה עמוד ולא תווך – הוא היה משגר טילים. ביתרון 0:1 לישראל, יאנג שלח בעיטה אדירה ממרחק, טיל שיוט רגל-רשת, והכניע את לא אחר מלורנצו בופון, בן דוד של סבו של ג'אנלואיג'י בופון. ישראל אומנם הפסידה באותו משחק, אבל בזיכרון נשאר אותו כדור אדיר שיצא מרגלו של יאנג.

הייתה לו מהירות עצומה ויכולת כדרור ומסירה, אולם אלון חזן עשה שימוש בכלים אלה בעיקר למען אחרים. מחלץ כדור ושולח קדימה, שועט לאחור כדי לחפות על המגן, מרים מהצד כדי שהחלוץ ינגח - איש השירות הציבורי. לכן, היה זה מרנין לראות את האיש שעושה למען כולם, עושה קצת לביתו. זאת הייתה התקפה מתפרצת, כשבאגף שמאל פרץ רביבו, ובמקביל, באגף ימין, רץ חזן. רביבו עצר בקצה רחבת ה-16, ושלח כדור לקצה השני. הכדור קפץ פעם אחת על הדשא, חזן "סידר" אותו ושלח, מזווית אלכסונית, פצצה בימין לחיבורים הרחוקים. המהירות ההתקפית, היעילות שבה נעשה המהלך, חדות הביצוע, כל אלה היוו את הבסיס לגול שהוא חלומו של כל ילד.

אפשר רק לברך על כך שהשער ההיסטורי, היחידי של ישראל בגביע העולמי, הוא לא דרדלה מול נבחרת קיקיונית, שער עצמי של היריבה או דחיקת כדור נטולת יחוד. זהו שער גדול, קלאסי, כזה שאפשר להיות גאים בו, מול נבחרת שהייתה פינאליסטית המונדיאל ב-1958 ויש לה מסורת כדורגל מפוארת. גיורא שפיגל, כמובן, התקדם עם הכדור לעבר רחבת השבדים, עד שהבין שמולו עומד קיר של סקנדינבים ללא אף חולצה כחולה ביניהם. שפיגל מסר מעט אחורנית לשפיגלר, מספר 10 של הנבחרת עצר את הכדור כ-20 מטר מהשער, שלח אותו בעדינות מטר קדימה והניף רגל שמאל אדירה שהטיסה את הכדור לפינה הרחוקה. פשוט ויפה, מהיר, בלי כדרורים ובלי התחכמויות מיותרות. "שעעער...שפיגלר...עשה את זה...יופי...שער כזה יכול להיות גם בגמר", שאג נחמיה בן אברהם בהתרגשות טהורה, והעניק למאזיני הרדיו את אמת המידה לפיה יש להעריך את השער הזה: גול שכל חלוץ ברמה עולמית היה מתגאה בו.

זה התחיל בדריבל אלגנטי של ראובן עטר במרכז המגרש, כזה שסחט מאבי רצון "אה, בפארק דה פראנס, רובן עטר", וגם אנחנו ידענו תמיד שלא ראוי לו לכישרון כמו שיש למתולתל שיבוא לידי ביטוי במגרשים דהויים כגון האורווה או וסרמיל, אלא ראוי לו שיפרוץ בהיכלי קודש ספורטיביים דוגמת האיצטדיון בבירת צרפת ההדורה. ואז רוזנטל החל בפריצה סוחפת, ושוב גרם למרסל דסאי המהולל להיראות כמו ילד קטן שרץ אחרי אביו. על קו הרוחב, רגע לפני שהכדור בורח החוצה, רוזנטל הגביה למרכז הרחבה, ושם פגש עטר את הכדור ובחצי וולה, עם הפאלש, בעט אותו לחיבורים. יא סלאם. עטר, שהחל במהלך, לא כדורגלן מהיר, רץ עם אמונה בלב עד למרכז הרחבה של השוער לאמה, כדי לנעוץ פנימה שער שחתם מהלך כדורגל שמשלב אלגנטיות וכוח, נחישות ועורמה.

בשנים האחרונות הנבחרת נשענת על יוסי בניון, ונדמה שהשער הזה – מבצע אישי מסחרר – מסמל את תקופת המעבר מדור הזהב של שנות ה-90 לנבחרת די אפורה שבמרכזה יהלום. בניון החל במהלך סמוך לעיגול האמצע, עבר קפריסאי אחד, ועוד אחד, חדר לרחבה מצד שמאל, עבר את אותו שחקן הגנה פעמיים במהלך אחד, ומזווית קשה, כשהשוער ניקוס פנאיוטו יוצא לעברו, שלח כדור שטוח לפינה הרחוקה. בהמשך הוא ביצע מבצע דומה נגד שוויץ, כולל הטעיית גוף בלתי נשכחת, אבל הראשוניות של הסלאלום הזה יחד עם הקושי שבו, הופכים אותו למרשים יותר.

הרבה שערי נגיחה יפים היו לנבחרת. אפשר לציין את הנגיחה של אבי כהן (הירושלמי) לחיבורים של צרפת במשחק ידידות בשנת 1988, או את הנגיחה של אליניב ברדה מול מקדוניה במוקדמות יורו 2008, נגיחה שחתמה מהלך וירטואוזי של ברק יצחקי ויובל שפונגין. אבל יש שערי נגיחה ויש את שער ה-נגיחה. "זה היה הגול הראשון של ישראל באיצטדיון רמת גן, מול השוער הטוב בעולם, וזה סטלמך שכבש”, נזכר דני דבורין, שהיה באותו זמן ילד בן עשר, שקפץ עם עוד 70 אלף איש ביציעים.

מעבר לחשיבות הסמלית, דבורין סבור שהנגיחה של סטלמך היא אחד משלושת השערים היפים בכל הזמנים שכבשה נבחרת ישראל, בצוותא עם עוד שניים שמעטרים את הרשימה – הסלאלומים של אוחנה ורוזנטל. "הייתה הרמה וסטלמך עלה גבוה מעל כולם בראש ונגח”. לראות את "ראש הזהב" מכניע את השוער האגדי כבר אז – לב יאשין,זה יפה כשלעצמו. אבל התפאורה החד פעמית והרגשות שהתפרצו, רק הפכו זאת ליפה יותר. "ישבתי בשער 5, שהיה השער המרכזי באיצטדיון, שער שנקרא 'מנהרה 5' כי האיצטדיון היה חפור בתוך גבעה, ישבתי שם כיוון שאבי לוניה ז"ל היה חבר הנהלת ההתאחדות. אבי ישב בתא הכבוד עם יתר חברי ההנהלה, וכשסטלמך הבקיע אני זוכר בעיקר קפיצות אדירות. לדעתי זאת השמחה הכי גדולה שנראתה באיצטדיון ר"ג עד היום”.

טוב, הוא לא מראדונה, היריבה היא לא אנגליה, וזה גם לא רבע גמר מונדיאל, אבל זה ענק בכל קנה מידה. אתה צופה בטלוויזיה ורואה את רוזנטל מחלץ כדור ליד הרחבה הישראלית וחושב לעצמך 'איזה גבר שהוא שירד לעזור להגנה', ואז הוא דוהר לכיוון מרכז המגרש ועובר אחד ועוד אחד, ואתה חושב 'איזה סוס רוני, מה הם מבלבלים לנו את המוח עם השרירים הקצרים'. ותוך שניות הוא כבר פורץ לרחבה של אלכסנדר ז'ידקוב, ואתה מתפלל 'רק לא מה שקרה לו מול אסטון וילה', אבל רוזנטל, אדם עם ריאות גדולות, שם את זה בקלאסה ועוד נשאר לו כוח לרוץ ולחגוג עם החבר'ה. ספרינט של 60 מטר בכמה שניות מלאות תעוזה, נחישות וכוח, שהסתיימו, ואל תדברו על חומצות חלב וכו', בבעיטה מדויקת פנימה. מבצע יחיד בלתי נשכח.

נדמה כי כל שער במשחק הזה יכול היה להיכנס לרשימה הזאת: כדור העומק הנפלא של אבוקסיס לברקוביץ', שהקפיץ בתחכום מעל השוער פרנץ וולפארט; הבעיטה החופשית המושלמת של רביבו; מסירת העומק של ברקוביץ' לרביבו, המסירה האלגנטית של רביבו חזרה לברקוביץ' וההמשך של הקוסם פנימה; הכדור החכם של בנין, ששבר את מלכודת הנבדל האוסטרית, וסידר לאלון מזרחי אחד-על-אחד. כולם שערים יפים, כאלה שמחמיאים לכדורגל הישראלי, באחד הערבים הגדולים בתולדותיו. השער החמישי היה היפה מכולם, דווקא בזכות הבישול הגאוני של ברקוביץ', דבר שהופך אותו לחריג ומיוחד ברשימה זאת. ברקו שלח קטנה לרביבו, שהחזיר לו עם הפאלש, הקוסם התקדם לתוך הרחבה האוסטרית, ושלח כדור עומק לצד הרחוק דרך רגליו של אחד משחקני ההגנה. נג'ואן גרייב, כמה לא "כדורגל-ישראלי" מצדו, עשה תנועה ללא כדור, והגיח מאי שם כדי לסיים כמו שצריך. מהלך קבוצתי מלא ברק ותחכום, שפירק הגנה מסודרת בשלוש מסירות, והיה לדובדבן מעל קצפת ארבעת השערים שקדמו לו.

בכל דור ודור ידעה הנבחרת זוג אמנים שסיפקו ניצוצות של גאונות, העניקו רגעים של גדולה והיו לסמלים של תקופה. מגלזר וחודורוב, דרך שפיגל-שפיגלר, עבור במלמיליאן את סיני וכלה בברקוביץ' ורביבו. גם כר הדשא הרחב והמטופח של איצטדיון רמת גן היה לעתים צר מלהכיל את האגו של השניים, ששיחקו די הרבה ביחד, אבל שיתפו פעולה מעט מדי. כשזה קרה, השערות סמרו מרוב גאווה ועונג. הספרדים היו אלה שהתכבדו לשמש חומר ביד היוצרים. קייסי הכניס כדור לרביבו על מפתן הרחבה, רביבו המשיך אותו בעקב פנימה לרחבה, ברקוביץ' חדר עמו פנימה, שלח עם הפאלש מסירת רוחב ורביבו זינק קדימה ונגח בעוצמה לפינה ופנימה. המהלך ארך חמש שניות והיה מסחרר. מסירות בנגיעה, טכניקה מושלמת, תנועה ללא כדור, מהלך שכולו שיר הלל להבנת המשחק הפנומנלית של השניים והיכולת המלוטשת שלהם לבצע אותה הלכה למעשה.

בניגוד לחלק מהשערים ברשימה, הסלאלום האגדי הזה לא נולד מחילופי מסירות או מבצע קבוצתי, אלא מהתגנבות יחידים של חלוץ גדול, שועל רחבות, שראה את הנולד ואת הטעות של ההגנה. קולם של ניסים קיויתי המאופק ודני דבורין הנרגש באיצטדיון שבסידני, נאלץ ללוות שניות ארוכות את אוחנה, כשלבם, יחד עם מאות אלפי ישראלים עייפים בציון, מבקש רק דבר אחד – תכניס, תכניס. אבל אוחנה בשלו. אחרי שגנב לצמד הבלמים את הכדור, הנה הוא עובר בטאץ' עילאי את השוער, ממשיך בנונשלנטיות (והרי נונשלנטיות היא שמו האמצעי) לעבר תיבת החמש, ובמקום לבעוט פנימה הוא מרחף לו ברחבה, משכיב את הבלם האוסטרלי בהטעיה מלאת פאסון (והרי פאסון הוא שמו האמצעי, כן, היו לו כמה שמות אמצעיים – קלאסה, למשל), ורק אז, אחרי שחיילי האויב של הגנרל פרנק ארוק הושכבו, הוא גלגל בנחת פנימה. מבצע אישי מזהיר, בלי טיפת זיעה, בקלילות שאין כמותה, בביטחון עצמי שאין כדוגמתו, באלגנטיות ייחודית, בקור רוח שיש רק לו. ביצוע מושלם, שאף פעם לא נמאס לראות שוב ושוב.