פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מה נשתנה?

        הניצוץ של רונדו, הרעב של קובי, צירופו של ארטסט. גמר 2010 אמנם מרגיש כמו דז'ה-וו לגמר 2008, אך בפועל הוא עשוי להתברר כשונה לגמרי

        חשבנו שנקבל את קליבלנד, הסכמנו להסתפק באורלנדו, פנטזנו על סנסציה של פיניקס, אבל בסופו של יום, כשהעשן התפזר, אנו נוכחים לדעת ששוב, בפעם השנייה בתוך שלוש שנים בסה"כ, אנו ניצבים בפני הגמר המשעמם ביותר והמרתק ביותר, הקלאסי ביותר והשחוק ביותר, הטעון ביותר אך הש?ב?ע ביותר, הסופר קלאקסיקו של ה- NBA: קבלו במחיאות כפיים סוערות אך מנומנמות את בוסטון והלייקרס. לכאורה, תחושת הדז'ה-וו מוצדקת לגמרי – בוסטון מתייצבת עם אותה החמישייה ואותו מאמן ממש, וגם בגזרה המערבית אנו נתקלים שוב קובי-פאו-אודום ופישר, ג'קסון בכיסא המאמן ואנדרו ביינום בכיסא הגלגלים. אבל כדי שתהיה לנו קצת יותר מוטיבציה להתעורר ב-4 בבוקר יום אחרי יום ולבלות את השבוע הבא בפיברוק ימי מחלה, בואו נסקור בכל זאת כמה מהנקודות העיקריות שעשויות לעשות את ההבדל בין הגמר של 2008, לבין זה שמתחיל ביום חמישי.

        שחקני בוסטון סלטיקס חוגגים אליפות ב-2008 מול הלייקרס (GettyImages)
        ב-2008 זה נגמר ככה. הפעם, יש כמה דברים שהשתנו בדרך (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        מעמדה של בוסטון

        2007/08, גם אם נתעלם מהסיום ההוליוודי, היתה העונה של בוסטון. מה שהתחיל בתור עוד ניסוי גלאקטיקוס מפוקפק שהעמיד דני איינג' בעיר השעועית המיובשת, הפך במהרה לתופעה שסחפה את הליגה שעה שבוסטון רמסה קבוצה אחר קבוצה בדרך למאזן הטוב ביותר בעונה. עם שלושה כוכבים צמאים לאליפות רכבה הסלטיקס על גלי מוטיבציה ואהדת ההמונים בדרך לגמר שבו נדמה שאפילו חלק משחקני הלייקרס עודדו בסתר ליבם את בוסטון ושמחו עם אחת האליפויות המרגשות של העשור האחרון.

        העונה, לעומת זאת, מגיעה בוסטון לגמר בצורה קצת אחרת: נניח, כאחת ההפתעות הביזאריות ביותר שידעה הליגה, לאחר שעשתה את הדרך מקונטנדרית, לקבוצה גמורה, לבדיחה, ושוב לקונטנדרית שאף אחד לא יודע איך לאכול. בוסטון מודל 2010 הוכיחה בחודש האחרון שהיא חזרה להיות קבוצת על שבנויה באופן מושלם לפלייאוף, אבל גם כזו שקשה עוד יותר לסמפט לאור מידת השחצנות, היכולת התמוהה מהעונה הסדירה, וכמובן, חתיכות הזהב על אצבעותיהם של הביג ת'רי.

        קובי בריאנט

        שתי הסדרות מול פיניקס ויוטה אותן סיים עם 34 נקודות ב-52% מהשדה ו-7.5 אסיסטים למשחק, היכולת הבלתי הגיונית ברגעים המכריעים וכמובן הנסיקה הפיוטית במקביל לדעיכתו של לברון ממצבים את קובי בתור הכוכב הבלתי מעורער של הפלייאוף ושל הליגה כולה. מעמדו חזק מאי פעם, הכדורסל שלו טוב מאי פעם, ונראה שהוא במרחק טבעת אחת בלבד מכך שהשוואה מחללת הקודש להוא משיקגו תתחיל לקבל איזשהו שמץ של לגיטימציה.

        אלא שגם לפני שנתיים הגיע קובי לסדרת הגמר בעיצומו של פלייאוף מצויין ויכולת שיא בגמר המערב מול הספרס, ואז, מול ההגנה של בוסטון, זה פשוט לא הספיק. למי שהספיק לשכוח או להדחיק, ממש כמו לברון, גם קובי עבר טראומה קשה מול הסלטיקס באותו משחק רביעי מפורסם בו איבדה הלייקרס בראשותו הפרש של 20 נקודות בבית, בהפסד שחרץ את גורל הסדרה כולה. למעט שני משחקים טובים, נכנע קובי בסדרה ההיא להגנה קבוצתית אדירה בראשותם של פול פירס וג'יימס פוזי, שמיררו את חייו וגרמו לאותן השוואות מדוברות להיראות פחות רלוונטיות מהאירווזיון.

        אז מה השתנה מאז? שני דברים: האחד, עד כמה שקובי היה טוב בפלייאוף ההוא, העונה נראה שהוא הצליח לטפס אפילו מדרגה נוספת, בעיקר בפאן המנטלי, וקשה לדמיין את קובי הנוכחי נותן לפירס וגארנט להיכנס לו לראש כמו שהיה לפני שנתיים. הצורך להצליח איפה שנכשל בפעם שעברה (ועל הדרך, איפה שלברון נכשל ממש לפני שבועיים) אמורים לעשות את העבודה של בוסטון לקשה הרבה יותר. האלמנט השני נמצא דווקא בצד האחר של המשוואה והוא חסרונו של ג'יימס פוזי. פול פירס וטוני אלן הם שומרים מעולים, אבל הנסיון והקשיחות שהוסיף פוזי להגנה על קובי הולכים להיות חסרים מאד במאץ'-אפ המעניין ביותר של גמר 2010.

        רייג'ון רונדו

        אם קובי הוא ה-MVP של הפלייאוף עד כה, אז זה רק בעקבות נצחון קשה בפוטו פיניש על השחקן הטוב ביותר שיש לצד השני להציע, ואני מדבר כמובן על מר רונדו הצעיר. רק שנתיים חלפו מאז הפעם הקודמת, ובשנתיים האלה השתנתה ההירארכיה בסלטיקס ללא היכר. אם בפעם הקודמת היו אלה פירס, אלן וגארנט ששימשו כביג ת'רי וכציר מרכזי וברור שסביבו תופקדו שאר הרול פליירס, הרי שהפעם בולט מקומו של רונדו בתור צלע שווה, אם לא בכירה, משלושת הכוכבים המזדקנים.

        החלק המצחיק (או העצוב, אם אתה אוהד של הלייקרס), הוא שהנצחון הקליל של הסלטיקס לפני שנתיים הושג בכלל מבלי שלרונדו יהיה תפקיד משמעותי בסדרה. במהלך הגמר צומצם תפקידו של רונדו הצעיר בהדרגה, והוא סיים את הסדרה עם ממוצע של פחות מ-25 דקות ו-9 נקודות למשחק בסה"כ. רונדו של העונה, כאמור, הוא שחקן אחר לחלוטין – כזה שיכולתו ההתקפית נופלת רק מיכולתו ההגנתית האדירה, והמאץ'-אפ מול דקר פישר קשישא אינו מבשר טובות ללייקרס, שרק בסיבוב הקודם נכשלו קשות בעצירתו של סטיב נאש באותו המקום בדיוק, וייתכן שלפיל ג'קסון לא תהיה ברירה אלא להתיש את קובי ולהשתמש בו בתור סטופר לדינמו הירוק. ללא ספק, רונדו הוא תוספת הכח המשמעותית ביותר של בוסטון בהשוואה לגמר הקודם, וכאב הראש הגדול ביותר של צוות האימון בצהוב.

        הקרב על הצבע

        גם בשעה שאני כותב את השורות האלה, טרם ברור לי האם המאץ'-אפ בין הגבוהים של שתי הקבוצות מהווה תמונת מראה של הגמר הקודם, או שמא אנו צפויים לחזות כאן דווקא בשידור חוזר: על פניו, בוסטון סיימה את העונה הסדירה כאחת מקבוצות הריבאונד החלשות בליגה, בזמן שהלייקרס היתה אולי החזקה ביותר בתחום. לאחר שבגמר 2008 הובסו הלייקרס נטולי אנדרו ביינום בקרב על הריבאונד פעם אחרי פעם, נדמה היה שהיחלשותם של גארנט ופרקינס מחד, לעומת כושרו הנפלא של גאסול + נוכחותו של ביינום מאידך, מהווים מתכון בטוח בדרך לשליטה של הלייקרס באחד המפתחות החשובים לסדרה. אלא שבמסגרת מסיבת ההפתעה שהכינה לנו בוסטון בפלייאוף, גם כאן מסתבר שהעונה הסדירה היתה לא יותר מהטעייה זדונית ומכוונת של ציבור הפרשנים, לאחר שהן קליבלנד והן אורלנדו, שתיים מקבוצות הריבאונד הטובות של הליגה, נכנעו ללא תנאי ליכולת הקטיף העדיפה של הירוקים. וכשבצד השני שוב משמיע ביינום קולות חריקה חשודים מכיוון הברך, נראה שגם בגזרה הזו מצבה של בוסטון טוב בהרבה מהצפוי.

        אלא שישנה נקודה אחת שבה אין ספק שפניה של בוסטון אינן מרשימות כתמול שלשום, ואני מדבר כמובן על הקרב האישי שבין שני שחקני הפנים המרכזיים של הקבוצות – גארנט מול גאסול. ב-2008 הוכרע העימות בנוק אאוט מוחלט לטובתו של גארנט, ששיחק כאחוז אמוק, שלט מתחת לסלים כמו בימיו הטובים במינסוטה, וסיים את הסדרה עם ממוצעים של 18 נקודות ולא פחות מ-13 כדורים חוזרים למשחק. גארנט הנוכחי, למרות פלייאוף איכותי מאד עד כה, רחוק מלהיות מפלצת הרחבות שהיה אז, ועומד על ממוצעים צנועים של 14 ו-8 בפוסט סיזן. גאסול, לעומת זאת, מגיע לגמר בתור הסנטר ההתקפי הטוב בליגה עם ממוצעי פלייאוף של 20 ו-11, כמה מריבאונדי ההתקפה החשובים ביותר של השבועות האחרונים, והוא לבד אמור לגזול את מירב מאמצי ההגנה של גארנט, ואולי על הדרך לנפץ סופית את התדמית הרכרוכית שדבקה בו, לא מעט בעקבות המפגש ההוא מ-2008.

        הסטופר

        דיברנו על קובי, רונדו, גארנט וגאסול, אבל קשה לשכוח שהכוכב האמיתי של הגמר ההוא היה למעשה הקפטן והסמל של בוסטון, פול פירס, שניצל את חוסר היכולת של הלייקרס להעמיד מולו שומר ראוי בעמדה מספר 3, ורמס את ולדימיר רדמנוביץ' וטרבור אריזה בדרך לסדרה חלומית אותה סיים עם תואר MVP מוצדק להפליא. זוהי בדיוק שעת המבחן של הרכש המדובר ביותר של הלייקרס הקיץ – רון ארטסט.

        ארטסט הובא לקבוצה בראש ובראשונה בזכות התאמתו המושלמת כשומר ללא מעט מהכוכבים הבעייתיים שהיו צפויים לעמוד בדרכה של הלייקרס – לברון ג'יימס, כרמלו אנתוני, וכן - גם פול פירס. לפחות על פי מבחן העונה הסדירה נראה שהרכש הצדיק את עצמו בגדול, כשפירס סיים את שני המפגשים מול הלייקרס עם ממוצע של 13 נקודות בלבד, בערך מחצית מהכמות שהקבוצה שלו תצטרך ממנו בסדרה הקרובה. אם לפני שנתיים היתרון ההגנתי הברור של בוסטון עמד בבסיסו של הנצחון, השנה, עם היעדרו של פוזי בצד אחד והתוספת של ארטסט בצד השני, אתם יכולים להיות בטוחים שלפחות בגזרה הזאת, נוק אאוט לא יהיה.