פיצוחים

נכון לעכשיו, מאזן החוץ של הלייקרס בפלייאוף עומד על 4:3, זאת לעומת 3:4 מצד פניקס, שכולל שני ניצחונות חוץ ברוז גארדן הביתי מאוד של הבלייזרס ואצל הספרס הגאים. כלומר, ביחס ליריבתה הנוכחית וזו שעשויה לחכות לה מעבר לסיבוב (בוסטון 2:5 במשחקי החוץ שלה עד כה), הלייקרס בהחלט תלויים בביתיות. למזלם, יתרון הביתיות הוא שלהם בשלושת המשחקים הבאים וכך גם בגמר, בהנחה שהיריבה העתידית תדבר במבטא בוסטונאי.

נכון, הלייקרס משחקים מול קהל של סלבז וזוללי סושי, אבל ייתכן שהיעדר תמיכה ביתית לסאנס - שסייע ללייקרס לפתוח פער משמעותי כבר ברבע הראשון של משחקים 1 ו-2 בסדרה – עשוי להספיק גם הפעם. בנוסף, שחקנים משניים בד"כ משחקים טוב יותר באולם הביתי, גורם שהתבטא בתפוקת הספסל של הלייקרס לסדרה זו: ממוצע של 38 נקודות בניצחונות הביתיים, לעומת 18 בלבד בהפסדי החוץ. אומנם ההפרשים הגבוהים שבהם הלייקרס ניצחו הופכים את הגארבג' טיים למשתנה מתווך, אך עדיין מדובר בהפרש משמעותי וקריטי. אם הספסל של הלייקרס ימשיך לתרום משמעותית במשחקים 5 ו-7, אז יתרון הביתיות שוב יוכח כקריטי לאלופה המכהנת.

האזורית 2-3 של פיניקס, שצופפה את רחבת הסאנס בפני גבוהי הלייקרס במשחקים 3 ו-4, מהווה נכון לרגע זה את סיפור הסדרה. פיל ג'קסון, אולי כהטעיה מכוונת, אמר שהלייקרס צריכים להתמקד בהגנה שלהם ולא באזורית של פניקס, שגם מולה הם קלעו ב-49.5% מהשדה (48.3% במשחק 3). אבל אם ג'קסון רציני, הוא טועה בגדול. כי לצד אחוזי השדה הגבוהים (שעדיין נמוכים משמעותית לעומת שני המשחקים הראשונים), האזורית שינתה בגדול את המשחק של הלייקרס: הם קפצו מ-16.5 ניסיונות משלוש בשני המשחקים הראשונים, לממוצע של 30 באריזונה – אבל עדיין קולעים באותה כמות, 8-9 למשחק. נכון שניתן לנצל אזורית עם מבטים פנויים מחוץ לקשת, אבל האמת המרה עבור הלייקרס היא שאין להם מספיק קלעי שלשות אמינים בפלייאוף הזה. דרק פישר פתח את הפלייאוף עם 14 מ-30 שלשות מול אוקלהומה סיטי, אבל בשמונת המשחקים מאז הוא יושב על 9 מ-26; קובי בריאנט מסוגל לתת ערבים של 6 מ-9 כמו במשחק האחרון, או 2 מ-8 כמו בשלישי (ובכל מקרה, כל יריבה תחתום על כמות כזו של שלשות, על חשבון זריקות מטווח בינוני והגעה לקו העונשין); על חוסר היציבות של ארטסט, אודום ושאנון בראון מחוץ לקשת, אין צורך לפרט. מה שמותיר את ג'ורדן פארמר כצלף השלשות הכי אמין בלייקרס - כל העונה וגם בפלייאוף – ובסדרה זו הוא משחק 14.5 דקות בממוצע.

האזורית המדוברת גם סייעה להוריד את כמות הנקודות של הלייקרס בצבע – אחד היתרונות הגדולים שלהם בכלל ומול פניקס בפרט – ובמספרים זה יוצא 11 פחות נקודות פנים בהפסדים לסאנס, בהשוואה לניצחונות עליהם. בדיוק שתי נקודות מעל ההפרש שבו הלייקרס הפסידו באריזונה, זה מבלי להחשיב הזדמנויות לקליעות עונשין וריבאונדים בהתקפה, שמגיעות עם ניסיונות קליעה מהצבע. מה גם שלפי אנדרו ביינום, שבניגוד לפיל ג'קסון מדבר בכנות, הניסיונות לפצח את האזורית עולים ללייקרס במאמצים פיזיים ומנטליים, שחסרים להם בהגנה.

ישנן דרכים אחרות לשבור אזורית, הרלוונטית מכולן עבור הלייקרס היא למקם את גאסול בהיי פוסט. הספרדי הפך ב-LA לשחקן שצובר את רוב נקודותיו מבפנים, אבל היה ונותר ביגמן מגוון שמסוגל לדייק במבטים פנויים מחצי מרחק והלאה מכך. ברגע שזה יקרה והוא יתחיל למשוך גבוהים החוצה, כישורי המסירה שלו יבואו לידי ביטוי במציאת בריאנט, אודום ובראון לחיתוכים בתפרים הפנויים בהגנה, או הזנת ביינום מתחת לסלים. אין הרבה גבוהים שמסוגלים לשבור שמירה אזורית כמו פאו גאסול בליגה. בינתיים הלייקרס לא ממש נותנים לו לעשות את זה.

אז בריאנט וג'קסון חזרו והטיפו על הצורך לשמור כמו צריך בעקבות ההפסד האחרון. אבל במה הגנה משופרת של הלייקרס צריכה להתבטא? הגנה על קשת השלוש? במשחק השלישי פניקס זרקה פחות שלשות מאשר בשניים הראשונים; ריבאונד הגנה? גם כאן, החגיגה של פניקס באה רק במשחק הרביעי, אבל גם את השלישי היא ניצחה בלי לקחת יותר ריבאונדים בהתקפה ממה שהצליחה בסטייפלס סנטר; פחות עבירות? הלייקרס ביצעו 21, 23, 28 ו-23 עבירות ממשחק 1 עד ל-4; פחות נקודות לפניקס במתפרצות? כאן החריגה היא במשחק השלישי, אבל שש נקודות במתפרצות בלבד, במשחק האחרון, מראות שפניקס הנוכחית יכולה גם אחרת; פחות נקודות בצבע? יותר חסימות? גם כאן לא תימצא התשובה, דווקא בהפסדים הלייקרס חסמו יותר.

אם כך, איזה נתון שיכול להיזקף להגנת הלייקרס כן השתנה בין שני המשחקים הראשונים לשניים הבאים? כמות האיבודים של הסאנס. היו להם 5 כאלה ברבע השלישי של משחק מס' 1, הרבע שבו הלייקרס פתחו את הפער המשמעותי לניצחון. במשחק השני, פניקס איבדה את הכדור 17 פעמים. בכל אחד מהשניים האחרונים – 7 איבודים בלבד. איש המפתח הוא כמובן סטיב נאש – 4.5 איבודים למשחק בהפסדים, איבוד אחד למשחק בניצחונות. אבל הגנת הלייקרס לא יכולה או צריכה להתמקד בנאש, אלא בסגירת נתיבי המסירה שלו. לכן החשיבות בהגנה של אודום וגאסול, שחקני פנים ניידים וארוכי זרועות, היא לשמירה הקבוצתית ולא בעצירת אמארה סטודמאייר – מטלה שגם כך נראית גדולה עליהם.

הסאנס קלעו 5 מ-20 שלשות במשחק 3 ו-11 מ-30 במשחק הרביעי. בהפסד במשחק מס' 2 – 10 מ-24 שלשות. המספרים לבדם מלמדים כי היכולת של פיניקס לקלוע שלשות היא פחות חשובה, מיכולתם לגרור את הלייקרס לתחרות שלשות בשני המשחקים באריזונה. נהוג להתייחס לשלשות שנקלעו, אך במקרה זה השלשות המוחטאות מעניינות אותנו יותר: אם בשני המשחקים הראשונים היו לפניקס פי שתיים יותר זריקות מחוץ לקשת שהוחטאו לעומת הלייקרס, בשניים האחרונים זה כבר התאזן.

אין אינדיקציה טובה יותר לכך שהסגנון של פיניקס נכפה על הלייקרס - הזכרנו את רשימת קלעי השלשות שלהם קודם לכן, אז הנה הצלפים של הסאנס: נאש, ריצ'ארדסון, פריי, דאדלי, דראגיץ' – כולם קלעים של 39% ומעלה, נתון שג'ורדן פארמר (הצלף הכי יציב בלייקרס, להזכירכם) מגרד מלמטה. כאשר גם בארבוסה במשחק נתון יכול לטווח שלשות בדיוק גבוה. החטאות של שלשות נוטות גם לאפשר משחק מעבר מהיר, תחום נוסף שבו הלייקרס טובים – אבל הסאנס עדיפים.

אם ההטפות של בריאנט וג'קסון להגנה חזקה יותר יעשו את שלהן, לסאנס יהיה קשה יותר לקחת ריבאונדים בהתקפה כפי שקרה במשחק הקודם, ובכלל להוציא לפועל מצבי קליעה נוחים. המפתח, אם כך, בין אם זריקות מבחוץ יכנסו או לא, יהיה לשחק כמה שיותר פנימה ולשחזר דווקא את נוסחת משחק מס' 3: הפיק אנד רול של נאש הוביל להרבה מנקודותיהם של אמארה (42) ורובין לופז (20), כמו כן ל-15 האסיסטים של הקנדי עצמו. כך גם היכולת של אמארה ולופז לדייק מחצי מרחק – אבל המשחק פנימה הוא זה שהוביל ל-18 גיחות של אמארה לקו העונשין, רובן מדויקות. לופז אגב, יושב על 9 מ-9 בקליעות עונשין עד כה בסדרה, סיבה נוספת לחפש אותו בצבע ולהדביק עבירות לביינום או גאסול.

מי יודע, אולי שימוש בהגנה אזורית כבר במשחק מס' 2 היה מאפשר לפניקס לנצח גם בחוץ, אבל הסאנס יכולים להתנחם בכך שהצליחו לשמור על הביתיות שלהם וכעת הם מגיעים במומנטום טוב למדי. אין מי שמייצג מומנטום זה טוב יותר מאשר צ'אנינג פריי. הפורוורד ההפכפך פתח את שלושת המשחקים הראשונים עם סל שדה אחד מתוך 20 זריקות, ובמשחק האחרון הוביל את פיניקס בשלשות וריבאונדים בהגנה. לפעמים כל האסטרטגיות והטקטיקות מתגמדות אל מול תהליכים שכמעט נעלמים מהעין. תהליכים שבסופם, קבוצות או שחקנים מתחשלים תוך כדי סדרה.