רק רוצה לשרוד

דקות אחרי תקיפתו המכוערת של יושב ראש בית"ר איציק קורנפיין בידי קומץ מטומטם שמכונה גם אוהדי הקבוצה, החלו להופיע באתרי האינטרנט ידיעות לוחמניות מאוד. הערב נחצה קו אדום, אמרו אנשים בקבוצה. מעתה נילחם באותם גורמים שמכלים מבפנים את המועדון המפואר, נרמז על ידם, רק שמשום שהם סירבו להזדהות. באותם רגעים ניתן היה לצפות לידיעה מגנה ותקיפה גם באתר הרשמי של המועדון. ידיעה שמוקיעה את המחאה הלא לגיטימית ומכריזה בפני אותם ברברים: לא עוד, הקשר איתכם הסתיים, מעתה נסייע למשטרה לתפוס אתכם ולהרחיק אתכם לעד. בפועל, ידיעה כזו לא עלתה ואפילו עצם התקיפה לא אוזכרה בידיעה שסוקרת את גמר גביע המדינה לנוער בו הפסידה בית"ר. תחת זאת, הופיע דוח משחק רגיל, עם המשפט המדהים: "אבירם זיאת שוער בית"ר הציג משחק חלש מאוד כנראה נלחץ מהמעמד המרשים של גמר גביע המדינה".

המקרה הנ"ל מלמד לא מעט על המועדון שמלבין את פני אחד מילדיו ברבים. אף אחד לא באמת מתכוון לצאת למלחמה באוהדים שהפכו את בית"ר מהקבוצה של המדינה לאחד המועדונים השנואים והמושמצים. בממלכה של איציק קורנפיין רוצים רק לשרוד. זו התחושה שעולה גם כאשר קורנפיין מביא רעיונות טובים, וכאלו היו מעט מדי בשנתיים בהן אף שחקן או מאמן לא היה נהנה מתמיכה בלתי מסויגת כמו שהוא זכה לה. גם כאשר הוא מדבר על הסרת עיקולים (שלא מחפים על מעט מדי ספונסרים, מעט מדי בעלים פוטנציאליים, מעט מדי באזז סביב המצוקה של המועדון), גם כאשר הוא צועד בביטחון לקראת עונה בה בית"ר תתקיים רק על סמך הכנסותיה (רעיון בריא למועדון שסבל מאוד מגחמות של אנשי עסקים ויוכל כעת לבחור בסבלנות את המממן הבא שלו), קשה לזהות חזון אמיתי מאחורי הדברים מעבר להישרדות אישית. כמי שגדל על ברכיהם של אברהם לוי ומשה דדש, הגישה הזו ודאי לא זרה לו.

אין טעם לנסות לפרק את השנתיים האחרונות בהן קורנפיין מושל בבית"ר כדי לנמק את התחושה. די היה להביט בהתנהלות הקבוצה בשבועות האחרונים של הליגה. לבית"ר היה סיכוי לא רע לצאת לקיץ עם כרטיס לאירופה, אך שום תכונה לא הורגשה באוויר. הכל היה על מי מנוחות, ללא חותמת של חשיבות וללא הצהרות מאסיביות שנועדו להחדיר בכל הצדדים – מהשחקנים לאוהדים - כוונה רצינית להשיג את המטרה ולחנך את המערכת להתאמץ גם עבור הפרסים הקטנים יותר. כבר ראינו העונה על פני הגלובוס קבוצות עם בעיות קשות משל בית"ר, אך כאלה ששיחקו עם תחושת שליחות וגאווה. כשיצחק שום עוד אימן, לכולם היה נוח להאשים אותו באפאתיות ובחוסר הסדר המערכתי. אלא שגם אחרי שעזב בית"ר חזרה במהרה להיראות כמו קבוצה ללא אופק, קבוצה שהבעיות שלה הרבה יותר עמוקות ממאמן כזה או אחר. זה רק סמלי שהפיאסקו הסתיים בחגיגות דאבל של הפועל תל אביב בטדי.

המזל הכי גדול של קורנפיין נובע גם מכך שאין למי לתת דין וחשבון, וגם מכך שכל האלטרנטיבות שעולות בראש במקומו הן הרבה יותר גרועות. אלא שכל זה לא משנה את המסקנה: קורנפיין הוא לא יו"ר, הוא אולי מנכ"ל. הוא הרבה יותר מתאים לדאוג שהמערכת תמשיך לתפקד, מאשר לתת חזון או לספק לה רוח. אחרי שנתיים שבסיומן הוא ניצב עדיין באותה נקודת פתיחה, הרבה יותר קשה לומר שהוא האיש שיעצב את האג'נדה החדשה של המועדון, ייקח אותו אל המחר ויחזיר אותו אל האוהדים שכל כך מתגעגעים. גם בתור שחקן הוא לא היה מנהיג, ולמרות החיבה כלפיו והנאמנות שלו, הוא אף פעם לא אמר משהו משמעותי ואמיץ שירמוז שיש לו את האופי המיוחד להתמודד עם המועדון המורכב הזה. הוא תמיד נחשב לשחקן המשכיל, אבל השכלה לא תמיד מספיקה אם אין לך את החזון לעשות איתה משהו.

עכשיו התפריט של קורנפיין כולל הצעת אימון לאורי מלמיליאן. אורי מלמיליאן זה תמיד רומנטי, זה תמיד קונה את התקשורת והקהל, אבל זה נראה כמו פתרון סרק. ספק אם מלמיליאן – על בחירת הזרים שלו, על ההתבססות הקבועה שלו על השאריות שהוא מוצא בפחי הזבל של קבוצות הליגה, על הכדורגל המאוד שמרני ולעתים הגנתי שלו – הוא המאמן שיצמצם את הפערים בין בית"ר למכבי חיפה והפועל תל אביב. הסיכוי שלו להיפגע מכל הסיטואציה בה בית"ר תקועה כבר שנתיים נראה מעט יותר גדול. במועדון בלי חזון, תנאי הפתיחה של מלמיליאן יהיו קשים שבעתיים.

ייתכן שכמו בקיץ שעבר, ראש העיר יחלץ את קורנפיין ברגע האחרון ויעזור לו למצוא תומך שידאג לקבוצה מעט יותר טובה מזו שמצפה לנו בטדי בעונה הבאה. אבל גם אם זה יקרה, קורנפיין לא הוכיח בשנתיים האחרונות שהוא היו"ר שישנה את בית"ר ירושלים.