ביי, גיא

1. פסק הזמן של גיא גודס, שמונה דקות לסיום, אחרי שגליל ברחה ליתרון 53-66, ממצה את כל העונה של הפועל ירושלים. ברגע של משבר הוא סידר את החמישייה, שירטט תרגיל, ורק אז נזכר להעביר את קבוצתו להגנה אישית. בשלב הזה, אחרי שנה של שטיקים שמכסים על היעדר עבודה יסודית, כבר היה מאוחר להתרכז, להעמיק ולתת דגשים הקשורים לאלמנט הקריטי הזה. לכן, הקריסה של ירושלים במחצית השנייה לא היתה מקרית, אלא המשך ישיר לנטייה של גודס להתרכז בפרטים הקטנים ולפספס את התמונה הגדולה. במשך העונה הוא החליף עשרות תרגילים ושמר כמה סוגי הגנות, אבל בשום שלב לא שיפר באמת את היסודות של קבוצתו בהגנה ובהתקפה.

גלבוע היתה בפיגור במחצית הראשונה רק כי זרקה מבחוץ מול ההגנות המתחלפות של ירושלים, במקום לחדור לטבעת מול קבוצה ששומרת בכאילו. גם קטש שלף במחצית הזאת גימיקים הגנתיים בדמות אזוריות לסוגיהן, אך למרבה המזל התרכז במחצית השנייה באישית בסיסית עם שמירה כפולה על שחקני הפנים. הקבוצה שמשחקת בדרך כלל כדורסל התקפי ופתוח העפילה לגמר מפני ששמרה טוב יותר.

זה גם המסר שצריך לצאת מהמשחק בין גלבוע הקשוחה לירושלים הרופסת: הגנה מנצחת משחקים, ורק היא תעניק לגלבוע סיכוי להפתיע גם את מכבי תל אביב. למרבה הצער, המאמן המקומי הממוצע, שהוא תבנית נוף מולדתו החפיפניקית, נוטה לבחור בדרך כלל פתרונות נוצצים יותר, אך יעילים פחות.

2. מכבי היתה מביסה אתמול ככל הנראה את ברק נתניה גם מבלי שאריק אלפסי היה מכריז עליה מלחמה. זו היתה היריבה הנוחה ביותר לצהובים: רוטציה קצרצרה, מעט מאוד ס"מ (או פיסיות, במקרה של רותבארט) והרחק מהאולם הקטנטן והביתי שלה, שבו גברה על מכבי בעונה הרגילה. אלפסי היה צריך לזכור את הנתונים הללו לפני שפתח את הפה. אף שאפשר להעריך את התעוזה שהפגין, בשורה התחתונה התבטאויותיו יגרמו לכדורסל הישראלי להמשיך להיות משעמם גם בשנים הקרובות.

כל מאמן שישקול להגיד משהו עם קצת פלפל במסיבת עיתונאים לפני משחק מול מכבי יזכור את מקלחת הצוננים שחטף אלפסי (ולפניו נתנייתי אחר, רובי בלינקו, שהתרברב אחרי הניצחון של אשקלון בפלייאוף בעונה שעברה וספג מיד שלוש תבוסות). מופע האגומאניה של פיני גרשון יימשך, כשמסביבו הנימוס המשמים של עודד קטש, גיא גודס ודומיהם. הם הרי יודעים שבסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית במסיבת עיתונאים יושב שמעון מזרחי, עם הצעה אופציונלית למשרת מאמן או עוזר מאמן לעונה הבאה.