"סזאר לואיס מנוטי שינה את הנבחרת הלאומית של ארגנטינה. לפני מונדיאל 1978 שחקנים העדיפו להישאר בקבוצות ושלא יזמנו אותם, אבל המצב השתנה. 'אל פלאקו' העצים את המוניטין של המדים הלאומיים והוליך אותנו לתואר הגדול הראשון". במילים הללו למעשה סיכם לאופולדו לוקה, השחקן המצטיין של האלביסלסטה בשלב הבתים הראשון של מונדיאל 1978, את קדושת עבודתו של המאמן באותו טורניר.
אחרי שסיימו את שלב הבתים השני במונדיאל 1974 במקום האחרון, מתחת להולנד, ברזיל ומזרח גרמניה, בארגנטינה כבר היו לא מעט אנשים שהתקשו להאמין שהנבחרת הלאומית תצליח לזכות אי פעם בתואר הגדול מכולם והם ראו בטורניר הביתי את הסיכוי האחרון. אם לא די בפסימיות שאחזה באוהדים רבים, בשנות ה-70 המאוחרות הייתה המדינה הדרום אמריקאית שרויה תחת משטר צבאי קשה ואפל, אולם למשך מספר שבועות בקיץ 1978 היא התאחדה בצורה נדירה כדי לתמוך בנבחרת.
עד היום נותרו מספר סימני שאלה גדולים סביב הטורניר בארגנטינה, ובמיוחד מעל כשירות הניצחון 0:6 על פרו, שהעניק לאלביסלסטה את המקום הראשון בשלב הבתים השני ואת הכרטיס למשחק הגמר. הדבר הבטוח ביותר, לעומת זאת, הוא שאחרי טורניר בו היא לא הבריקה יתר על המידה ואף הפסידה לאיטליה, המשחק על התואר היה הטוב ביותר של ארגנטינה בטורניר ו-1:3 אחרי הארכה על הולנד, הוציא מיליונים לרחובות. למנוטי, "אל פלאקו" (הרזה), שחולל ניסים בהורקאן הצנועה בשנת 1973 ומונה אחרי הכישלון במערב גרמניה, היו מניות רבות בהצלחה.
80 אלף נגד 11
ארגנטינה מודל 1978 הייתה אחת מהנבחרות שעל פי הן נבראה הקלישאה על הכדורגל הדרום אמריקאי הטכני, ההתקפי ושובה העין. גם ללא דייגו מראדונה הצעיר, שהושמט מהסגל זמן קצר לפני פתיחת המשחקים, מנוטי תמיד העדיף להתקיף, נהג להרכיב ארבעה שחקני הגנה וקשר אחד בלבד שהתרכז במשימות הגנתיות והסביר לשחקניו שוב ושוב: "תלכו קדימה, רק קדימה. כדורגל זה משחק עם שטח. תמצאו את השטח הפנוי ותתקיפו".
"ככל שהזמן עבר, מנוטי הפך לשגריר של הכדורגל האטרקטיבי", נכתב עליו באתר הרשמי של פיפ"א ועל אף ששיתף פעולה עם יורגן קלינסמן במשך חודשים ספורים בסמפדוריה בשנת 1997, פרשנים בגרמניה ידעו להזכיר את שמו של המאמן הארגנטינאי כמי שהשפיע הכי הרבה על מי שהפך את גרמניה לנבחרת כל כך אטרקטיבית במונדיאל 2006.
ביחד עם הכדורגל ההתקפי שהוא הנהיג, ושכל כך התאים לשחקנים כמו קמפס, האוזמן ולוקה, נודע המאמן שעישן סיגריות בשרשרת, כמוטיבטור גדול שידע להוציא משחקניו את המיטב. "הוא היה בא אלייך במסדרון באצטדיון ואומר לך 'מחר זה הולך להיות היום הגדול שלך, אתה הולך להיות השחקן הכי טוב על המגרש'", סיפר דניאל ברטוני, "הוא היה מעניק לנו כל כך הרבה עידוד וביטחון, עד שכשהיינו עולים על המגרש היינו משוכנעים שאנחנו באמת הכי טובים בעולם".
למשחק הגמר נגד הולנד, באצטדיון מונומנטל, שלח מנוטי חבורה נואשת להעניק רגעי שמחה ואחדות לעם כואב ומפוחד. "תביטו לכיוון היציע. על פועלי המתכת, על הקצבים, על האופים ועל נהגי המוניות", הוא אמר להם בחדר ההלבשה, "תסתכלו מסביבכם. אנחנו 80 אלף והם רק 11. אנחנו לא הולכים להפסיד". והם לא הפסידו.
שני קילומטר בארבע שעות
כשנה אחרי שהוליך את הנבחרת הבוגרת לזכייה ראשונה במונדיאל המריא מנוטי עם נבחרת ארגנטינה עד גיל 20 לאליפות העולם לנבחרות צעירות ביפן. הפעם מראדונה הוזמן והאלביסלסטה הצעירים לא הותירו לשום נבחרת אחרת סיכוי, ניצחו בכל ששת המשחקים שלהם, כבשו בהם 20 שערים וספגו רק פעמיים. בתוך שנה השתלטה ארגנטינה על מפת הכדורגל העולמי ו"אל פלאקו" היה הראשון לרשום את ההישג המטאורי. "בכל פעם שהוא דיבר, משהו אצלי בפנים השתתק. זה היה בגלל שהוא היה כמו אלוהים", סיפר לימים מראדונה.
אחרי שהנבחרת הצעירה חזרה הביתה, פגש המאמן שטבע את המשפט "שער צריך להיות בסך הכל עוד מסירה לתוך הרשת", את ראש החונטה חורחה וידלה ואמר לו בפומבי: "העם יכול להיות גאה בכך שיש לו נשיא כמוך". רבים זעמו והאשימו את המאמן בתמיכה בשלטון האימים ולא מעט בשל כך, בארגנטינה מציינים עד היום ש"'אל פלאקו' הוא אדם שאתה מאוד אוהב או אדם שאתה שונא".
"אחרי שזכינו בגביע מיליונים יצאו לרחובות בכל רחבי המדינה, אבל היום יש כאלו שמספרים שהרחובות היו ריקים בגלל הדיכוי במדינה. לאוטובוס שלנו לקח ארבע שעות לעבור שני קילומטרים, אז מה זה כל השטויות האלו שמדברים עליהן?", הוא אמר בכעס, אבל אנשים שהיו יותר קרובים אליו ידעו לספר שמנוטי לא הסכים עם הקו הצבאי, אך כמו רוב אזרחי המדינה, פשוט פחד לבטא את דעתו.
כך או כך, מנוטי המשיך בנבחרת עד אחרי מונדיאל 1982, בו לא הצליח להצעיד את ארגנטינה לשמירה על התואר. לאחר מכן עזב לברצלונה ושיתף פעולה פעם נוספת עם מראדונה, אבל לא הצליח להוליך אותה להישגים משמעותיים. בהמשך אימן גם את אתלטיקו מדריד, נבחרת מקסיקו וקבוצות שונות בארגנטינה, אבל מעולם לא הצליח לחזור לימי התהילה של סוף שנות ה-70. יחד עם זאת, בארגנטינה לעולם לא ישכחו את המאמן שזכה בגביע העולמי הראשון.
