מעבר למיתוס

אריק אלפסי סימן בימים האחרונים את הטון של הפיינל פור הנוכחי: לראשונה אי פעם, זה יהיה אירוע ללא כבוד למארחים. פרשת מוני פנאן אולי התפוגגה זמנית, אבל ספק אם מאמן ברק נתניה היה מרשה לעצמו להגדיר את הצהובים כ"מזלזלים ויהירים" אלמלא נחשף קלונו של מנהל הצהובים.

זאת לא הפעם הראשונה שמכבי מגיעה לפיינל פור במצוקה מקצועית, אבל הפעם נדמה שהיא גם נושלה מכל היתרונות הקטנים שמסייעים לה לשרוד בדרך כלל: המאמנים היריבים (לפחות אלה שלא חולמים על ג'וב בשורותיה) לא חוששים ממנה, השופטים לא מהססים לשרוק נגדה (בניגוד לטון השולט בתקשורת, השיפוט במשחק החמישי מול בני השרון קיפח אותה בצורה בולטת) ומרבית העיתונאים מתקשים להסתיר את הציפייה לנפילתה. הזכר היחיד למיתולוגיה הצהובה הוא דרק שארפ, שאלמלא שלף עוד כמה קסמים מהשרוול ברבע הגמר, מכבי לא היתה מגיעה עד הלום.

במחצית השניה מול בני השרון קרה דבר מפתיע: מכבי שיחקה כדורסל. לא לאורך כל 20 הדקות, אבל מפעם לפעם היא ממש הזיזה את הכדור לשחקן החופשי ומסרה מבפנים החוצה. בהיעדר העזרים המסורתיים, את הפיינל פור הזה תכריע היכולת של מכבי לשחק חכם וקבוצתי באופן עקבי. הבעיה היא שבשלב הזה של העונה כלל לא בטוח שהיא מסוגלת להתמיד בכך, בין אם בשל האנוכיות של חלק משחקניה ובין אם עקב מערכת היחסים העכורה בין המאמן לעוזרו ולחלק משחקניו. סביר יותר להניח שהיא תחיה ותמות על הקליעה מבחוץ - אלמנט מסוכן והפכפך.

הנקודה המעודדת מבחינת מכבי היא שברבע הגמר התמודדה מולה הקבוצה הפיזית ביותר בארץ. בפיינל פור היא תפגוש העתקים של כדורסל הגארדים נטול הגבוהים שלה, רק בתקציב הרבה יותר נמוך. לכל השלוש היתה עונה לא יציבה: ירושלים נעה בין ערבים מרשימים להפסדים מביכים, גליל התחילה מצוין ואיבדה איזון עם צירופו של גל מקל, בעוד נתניה תלויה באופן כמעט מוחלט בדנילו פינוק ובמרקו קילינגסוורת'. על אף שמכבי השיגה מולן מאזן של 1:5, אין סיבה לתת להן הנחות. החבורה של פיני גרשון מגיעה לקו הסיום בזחילה, ובשלב מסויים בשני המשחקים היא צפוייה להיקלע למשבר. אולי לראשונה אי פעם, כדי לנצל זאת יהיה על יריבותיה לגבור רק על קבוצת כדורסל, ולא על מיתוס.