הנלי טיפת בושה

    פלורידה נהגה בהיגיון בפרשת הנלי רמירז, אבל שחקניה אכזבו כשלא הראו לכוכב המפונק מי הבוס האמיתי של הקבוצה

    ליאון פרנק

    תארו לכם ילד בן חמש, שמייבב במשך שעות לקחת אותו לחנות הצעצועים. הוא לא מפסיק לזעוק ולבכות, עד שאימו סופסוף לוקחת אותו לחנות. אולם שם הוא חושף את קלף הג'וקר שלו מהשרוול: אחרי שהכריח אותה לקנות עבורו את הצעצוע היחיד שהיה נראה יקר כמעט מתשלום המשכנתא החודשי שלה, לוקח הילד את הצעצוע מיד עם הגעתו הביתה, שופך אותו בשלולית בוץ ומשאיר אותו שם כדי להירקב, דקות לפני מיקומו הסופי בפח הזבל. הילד המפונק לא עוצר בזאת: הוא ממשיך ליילל כדי שיראו כיצד הצעצוע שלו נהרס.

    בכזו חוצפה – ילדותית, חסרת בגרות וללא כל התחשבות ברצון וברגשות אחרים – התנהג השבוע הנלי רמירז. לא מספיק שהוא לקח את אימו (כל מנג'ר שאימן אותו מאז ועד היום) ליהלום והכריח אותו לשים לב לכישרונו, הוא משחק כאילו הוא עושה טובה למישהו ומוסיף חטא על פשע בהתבטאויות שמאשימות אחרים בהתנהגותו.

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

    על-ידי WE SURE חברה לביטוח
    לכתבה המלאה

    תעשה לי טובה – תרים את הכדור

    התמונה של רמירז באאוטפילד השבוע, רץ לו בסבבה אחרי כדור שהביא שני שחקנים מאריזונה הביתה, הכעיס אותי עד כדי איבוד הדעת. אין יום שבו אני צופה בקווין גארנט, ליאו מסי, קובי בריאנט או מריאנו ריברה ואומר בקול: "כוס אמק – אלוהים לא יכול היה לברך אותי בכישרון הזה?" כשעמרי כספי עמד לראשונה בגארדן, אי אז בפברואר לפני המשחק הראשון מול הניקס, עמדו לי דמעות בעיניים ועור ברווז בידיים. הרי כבר שנים אני יודע ששחקן NBA לא אהיה כבר – ויש לי סוללה שלמה של חברים להזכיר לי מדי יום את העובדה הזו. אך כשראיתי את כספי שם, כל ספק נעלם והאסימון נפל: החלום שהיה פעם שלי, להיות הכדורסלן הראשון בליגה הטובה בעולם ולדרוך על אדמת הקודש של קבוצת ילדותי במדיסון סקוור גארדן – כבר לא יתממש.

    הבעיה היא שרמירז לא מבין היכן הוא נמצא. הוא במקום של הגשמת חלומם של מיליונים שלעולם לא יתקרבו לכך, אבל צריך גם להביא אתו את המחויבות. לזלזל כל כך בהישגים של אחרים ולציין בנונשלנטיות שהמאמן שלך לא יודע מה זה לשחק פצוע , כי הוא הרי לא שיחק במייג'ורס אף פעם, זה לצבוע בפס אדום את אותו אדם שהביע בך אמון ולסמן לו באצבע משולשת "לך תזדיין" אחד גדול.

    לא סופר אף אחד

    בכלל, רמירז לא סופר אף אחד. לא את מאמנו, לא את חבריו לקבוצה, לא את האוהדים שבאו ושילמו לראות אותו משחק ולא את ג'פרי לוריה, בעלי המארלינס, שמשלם לו את שכרו. הוא מציב בפני פרדי גונזאלס דילמה לא פשוטה: מה עושים עם השחקן הכי כישרוני והכי יקר שלך, שסביבו בנית את כל הפרנצ'ייז, שמראה סימני הוללות כבר על המגרש?

    גונזאלס עשה בדיוק את מה שהיה צריך לעשות - הוצאתו המיידית של הנלי מהמשחק וסיפסולו למשחק הבא – והמארלינס הצטיירו כמקצוענים לכל דבר, בפיאסקו שיכול היה ללכת רחוק וחמור בהרבה. מי שלא תפקד נכונה היו חבריו לקבוצה של רמירז. תהיו בטוחים שמועדון כפילי, היאנקיז או סט. לואיס זה לא היה קורה - שלל שחקנים בקלאבהאוס היו נכנסים לרמירז בפרצוף ונותנים לו להבין היטב מי הבוס, ברמה כזו שהמנג'ר לא היה אפילו צריך להתערב כמעט ולספוג את כל האש.

    כפי שזה נראה כעת, העניין מהווה אנלוגיה לדעה גזענית רשמית הפרשה נסגרה, אבל ישנה הרגשה כי מטענים רבים מבעבעים מתחת לפני השטח. במקרה שהתנהגות דומה של רמירז תעז להראות אור יום, צריכים חורחה קאנטו, דן אוגלה, ג'וש ג'ונסון ושאר המנהיגים בקלאבהאוס לגדל קצת ביצים וללמד את הילד לקח.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully