הגורם האנושי

לפני הכל, חשוב לציין שהכל עוד פתוח. כבר היו דברים מעולם ובהחלט ייתכנו הפתעות גם בגמרים האיזוריים. אבל הכתבה הזאת יוצאת מנקודת הנחה שבוסטון והלייקרס נמצאות בדרך הבטוחה לגמר וגם לא הולכות להיתקל בקשיים רציניים מדי בהמשך. במידה וזה המצב, הסיפור הגדול של פלייאוף 2010 הוא חשיבות הנסיון. ולא סתם נסיון: כזה שכבר הוביל לטבעת בעבר.

קל לשכוח עכשיו, אבל שתי המוליכות בגמרים האיזוריים לא נראו טוב בסיום העונה הרגילה. בעיקר בוסטון, שתקופה ארוכה זייפה וגרמה לרבים להספיד אותה לקראת הפלייאוף. אך ברגע שהתחיל הפוסט סיזן, שתי האלופות האחרונות הן השתיים שביצעו את הסוויץ' בצורה הטובה ביותר. נכון לעכשיו, הן שתי היחידות שהופיעו ברצינות לפלייאוף הזה. הפעם אין את ההתלהבות העצומה של הסלטיקס מלפני שנתיים או את הצורך של קובי בריאנט להוביל קבוצה לאליפות מלפני שנה - הפעם יש פשוט שתי קבוצות שמלמדות את כל השאר מקצוענות מהי. בכל סיבוב שתיהן יותר חדות, יותר אינטנסיביות, קולעות טוב יותר ומקבלות החלטות טובות יותר.

מאוד יכול להיות שההפסקה הארוכה פגעה בפיניקס ואורלנדו. מאוד יכול להיות שאם הגמרים האיזוריים היו מתחילים מיד לאחר חצאי הגמר שתיהן היו נראות טוב יותר ונותנות פייט רציני יותר. אבל זה בדיוק ההבדל ביניהן לבין הלייקרס ובוסטון: הן זקוקות למומנטום, לגורם חיצוני שיאפשר להן להגיע בשיא לסדרה הבאה; שתי האימפריות לא תלויות בכלום. לכן, הגמר המתגבש אמור להיות האיכותי ביותר לפחות מאז המפגש בין סן אנטוניו לדטרויט ב-2005. נדיר לקבל גמר בין שתי אלופות שכמעט לא השתנו מאז הטבעת, בין שתי קבוצות שיודעות בדיוק מה צריך לעשות כדי לזכות באליפות. לכן ניתן לפתח ציפיות לגמר שיפצה על פלייאוף נטול סדרות גדולות.

ניתן להכריז רשמית: דוויט הווארד הוא דוויט הווארד. הוא כבר לא יהפוך לשאקיל הבא ולא יגיע היום בו הוא יפרק כל יריבה שמתחשק לו. בתרגום קלוקל לאנגלית - מה שרואים זה מה שמקבלים. וזה לא אומר שמקבלים מעט, הווארד הוא עדיין שחקן ההגנה הטוב והדומיננטי בעולם, הוא חצי קבוצת הגנה לבד. בהתקפה הוא יפרק כל יריבה שלא יהיו לה כלים לעצור אותו, ויש הרבה כאלה בליגה.

הבעייה היא שסופרמן הופך להיות הסוד הכי פחות שמור ב-NBA. כל קבוצה שמפנטזת על לקחת את המזרח כבר יודעת שאורלנדו כנראה תהיה בדרך ויודעת במה היא צריכה להצטייד. לכן הווארד כנראה הולך להיות באופן קבוע אחד מהשחקנים האלה שככל שהפלייאוף מתקדם, האפקטיביות שלו יורדת. לכן, במג'יק צריכים לקחת בחשבון שכדי לקח אליפות הם יצטרכו לנצח גם סדרות התקפיות גרועות של הסנטר שלהם ולייצר מצבי זריקה טובים גם בלי הדאבל-טים עליו. במילים אחרות, הווארד צריך עוד סופרסטאר לידו, עוד סקורר איכותי. במשחק השני בגמר המזרח וינס קרטר דאג להזכיר לנו שהוא לא באמת הפתרון.

נקודה שצריכה להטריד את בוסטון לקראת הגמר: הרבעים האחרונים. במשחק הראשון בגמר המזרח אורלנדו ניצחה את הרבע האחרון ב-12 הפרש, בשני המג'יק ניצחו ב-5. בשני המקרים בוסטון איבדה הפרש שאמור להספיק לה והפכה את הסיום לצמוד. יש לכך שני הסברים עיקריים: הראשון הוא שלסלטיקס יש השנה נטייה לאבד הפרשים, זה קרה להם בעונה הרגילה יותר מדי פעמים וזה בדיוק מסוג הדברים שיושבים לשחקנים בראש. אם יש משהו שבוסטון לא רוצה לקראת גמר אפשרי מול פיל ג'קסון וקובי זה להילחץ מאפשרות של קאמבאק כשהם מובילים בהפרש מבטיח. השניים האלה מריחים לחץ במצבים האלה הכי טוב בליגה, אולי הכי טוב בהיסטוריה. הגמר לפני שנתיים הוכרע בזכות קאמבק מדהים של הירוקים בסטייפלס סנטר, הם לא רוצים שהפעם התמונה תהיה הפוכה.

ההסבר השני לא פחות מטריד: מאוד יכול להיות שהשחקנים של דוק ריברס פשוט נפלו מהרגליים ברבעים האחרונים. הם הרי היחידים שהתאמצו בסיבוב השני והגיעו לגמר המזרח מיד אחרי הנצחון על קליבלנד. לא צריך להזכיר שוב את הגיל והבעיות הבריאותיות של שחקני המפתח של בוסטון ואת העובדה שרונדו לא נח כמעט בכלל. לכן חשוב להם במיוחד לסיים את הסדרה מול אורלנדו מהר. זה ייתן להם מנוחה קריטית לקראת הגמר, גם במידה והלייקרס יזדרזו לא פחות.

נקודה שצריכה להטריד את הלייקרס לקראת הגמר: יוטה ופיניקס. המחסור בקובי-סטופר ראוי, ההרתעה הלא קיימת בצבע ובעיקר הרכות של קרלוס בוזר ואמארה סטודומאייר מול גאסול - כל אלה הם הדבר האחרון שהלייקרס צריכים לקראת גמר מול הקשיחות של בוסטון. יוצא שהשחקנים של פיל ג'קסון לא יתמודדו בכל חודש מאי עם משהו שאפילו מדגדג את מה שמצפה להם בגמר.

בעוד שבמקרה של קובי קשה להיות מוטרדים, הנקודה הזאת עלולה להתברר כקריטית אצל שחקני הפנים. גאסול הוא לא שחקן שרצוי שירגיש יותר מדי בנוח – למעשה, הוא נוטה להיעלם ברגע שלא הכל הולך בקלות. כיצד הוא יגיב למעבר מבוזר ואמארה לגארנט? מה יקרה כשיחזרו להרביץ לו? יכול להיות שייקח לו זמן להתחיל להשפיע על הסדרה. גם ביינום ואודום ייזכרו שהחיים הרבה יותר קשים מול בוסטון. עד שהשלישייה הזאת תצא מההלם הצפוי, הסלטיקס יוכלו לגנוב נצחון חוץ.

המשחק הראשון של הלייקרס ופיניקס בעיקר גרם לי לתהות לגבי הסוויפ של הסאנס על סן אנטוניו. איך קבוצה שנראתה כל כך רכה ונטולת כלים הגנתיים בסטייפלס סנטר חגגה ככה מול החבורה המנוסה והקשוחה של גרג פופוביץ'? במשחק השני קיבלתי תשובה חלקית: לפיניקס יש מאמן מצוין.

אלווין ג'נטרי ניסה הכל, באמת הכל. שומרים שונים על קובי בריאנט, דאבל-טימים כדי ששחקנים כמו ארטסט ופארמר יצטרכו לנצח אותו מהשלוש, שימוש בגבוהים ההגנתיים שלו ובעיקר מעבר להרכב נמוך בשלב מוקדם מאוד בסדרה. העובדה שהלייקרס עמדו בקלילות בכל האתגרים שג'נטרי הציב מולם לא מקטינה מהרעננות והאומץ של מאמן שמבין שמשהו חייב להשתנות. מה שלא יקרה בהמשך, ג'נטרי הוכיח שהוא ראוי לאמן בטופ של ה-NBA.