באנו קטנים

השיח סביב גמר המערב בין הלייקרס ופיניקס מזכיר לי קצת שיח בנות בדיינר ב"סקס והעיר הגדולה": סטיב נאש אומר שהם גדולים, גרנט היל אומר שגודל אי אפשר ללמד, אלווין ג'נטרי קובע שהגודל אכן כן משנה. הלייקרס הם קבוצה גבוהה ואף אחד מהגבוהים שלה לא מתפשר על קליעות מבחוץ, והיא גבוהה וחזקה גם בעמדות החוץ.

אבל אתם לא שומעים שפיל ג'קסון מדבר על המהירות שקובעת, או משהו כזה. אני בטוח שכמאמן, ג'קסון היה שמח יותר מתוצאות קצת יותר רגועות, אבל אם הוא יכול לנצח בריצה ולתת לשחקנים שלו להתאמץ אפילו פחות מבאימון קליעות - אז למה לא בעצם?

מנגד, אלווין ג'נטרי לא יכול להרשות לעצמו את המותרות הללו. משחק הריצה מבהיר כמה ארוכה הדרך שיש לקבוצה שלו ללכת בהגנה. אם הוא יעמיד את המשחק אולי הוא לא יחטוף 126 נקודות בממוצע, אבל הוא עדיין יחטוף. מה שנשאר לג'נטרי זה לצאת מהשבלונה. אי אפשר לשחק התקפה עומדת והריצה לא הולכת? רוץ יותר מהר.

ברבע השלישי, כשג'נטרי הלך על ארבעה נמוכים ואחד אמארה סטודומאייר, ללייקרס לא היתה תשובה. אודום יכול לשמור על קטנים, אבל הוא לא יכול לרדוף אחריהם. זה הרכב שמשחרר את גרנט היל מעול השמירה על קובי בריאנט, וזה גם ההרכב היחיד שיכול לתת לפיניקס סיכוי בסדרה הזו (וכשאני מדבר על סיכוי אני מדבר על הפסד בשישה משחקים); להתחיל בשיא המהירות ולהמשיך ללחוץ על הגז.

ובהרכב הזה, כדאי שאמארה סטודומאייר יעלה עם ההרכב השני. השמירה של סטודומאייר על גאסול היא גם עניין של מזל. אם הבן אדם הולך לקבל משכורת מקסימום בקיץ, אני שוקל להחרים את הליגה.