הערבי מכפר קאסם, הוא ולא אחר, הניף את צלחת האליפות, באיצטדיון של בית"ר בירושלים. וואליד באדיר, לבוש באדום, רחמנא ליצלן, הניף אותה בביתם של הצהובים-השחורים. זה חזק וחשוב בהרבה מהניצחון במאבק מול מכבי חיפה, המתחרה הספורטיבית, וגם מהחבטה במכבי תל אביב, היריבה העירונית. כי באדיר זה ההוא ששותק בשירת ההמנון, גם כששיחק בנבחרת "הלאומית" הוא שתק, נמנע מלשיר "נפש יהודי הומיה". והגורל רצה שאותו באדיר יניף את הצלחת ב-15 במאי, תאריך ההכרזה על מדינת ישראל. זו שאם הייתה מוכנה להכיל בקרבה את הגר, הייתה מכריזה על תאריך זה כיום המכונן שלה, ולא על אותו "ה' באייר" המתחזה לחג קדום תנ"כי (המשכו של תהליך, שתחילתו ביצור הכלאיים המופלא "כ"ט בנובמבר" וסופו, הזמני, במדינה שאחת משתי השפות הרשמיות שלה לא באמת נלמדת בבתי הספר של דוברי השפה האחרת).
ה-15 במאי, לגמרי לא במקרה, הוא גם המועד לציון הנאכבה. האסון הפלסטיני. הוא צוין בשבת ברחבי הטריטוריה שפוצלה לה יחדיו. בסופו של אותו היום באדיר הניף את הצלחת. הוא האלוף, ולא אחר. אם צריך לבחור נקודה בישראל שהיא מיצויה של גזענות ציונית נתעבת, זהו איצטדיון טדי. שם באדיר, הערבי שהפועל תל אביב העזה לבחור לקפטן שלה, צהל והתחבק עם חבריו בני מגוון אמונות ודעות ודתות. אחוות האדם קוראים לזה. אותה אהבה השנואה כל כך על רבים מדי מאוהדי בית"ר.
כהרגלו, גם ביום הנאכבה, באדיר לא דיבר פוליטיקה. הוא עשה אותה. כל נוכחותו, כאדם וככדורגלן, אומרת "צומוד". מושג פלסטיני מרכזי שמשמעו היצמדות. לאדמה, למקום בו נולדת וגדלת. אנחנו לא נזוז מפה היום, אנחנו לא נלך לשום מקום. רק בכוח תיקחו אותנו. הנאכבה היא אסון משום שהיא היפוכו של הצומוד. היא הגירוש מארצך וממולדתך. במרכזה הגירוש, הטרנספר, חלומם הרטוב של בית"רים רבים מדי. אבל הצומוד תמיד יחזור. גם הטבח בערביי כפר קאסם בשנות החמישים, בו נהרגו קרובי משפחתו של באדיר, לא הצליח לסלקם. כי ישראל, והזכות המלאה לחיים ראויים בה, היא של תושביה הערבים, מוסלמים כנוצרים, לפחות כפי שהיא של היהודים, ציונים כלא-ציונים.
זאת האמת, היא מאוד לא נוחה, ולכן הם שונאים כל כך את מייצגיה. זועמים על המראה המשקפת את מלוא הכיעור. התחליף שמציעה הפועל תל אביב כולנו בני אדם בלתי נסבל עבורם. אוכל אותם עד קצות הציפורניים. כי הוא סותר, ואבוי אם הדבר מזדעק דווקא בעיר הקודש, את אחד מקודשי הקודשים של היהדות: עליונות הגזע.
הפאשיזם לא יעבור
באדיר, מטובי השחקנים כאן, ותיק ומנוסה וספורטאי לתפארת, מעולם לא היה מועמד לתפקיד קפטן נבחרת ישראל. עד כאן. שהרי עד אמצע שנות התשעים כמעט לא שיחקו ערבים בליגות הבכירות, וכדי לחצות את מגבלות הגזע היית צריך להיות תותח כדורגל כמו ריפעת טורק מיפו או זאהי ארמלי משפרעם. לא במקרה שני אלה, הערבים היחידים בליגה של שנות השמונים, שיחקו והצטיינו גם בנבחרת: היית צריך להיות כישרון נדיר כדי שיספרו אותך, ערבי שכמותך.
שני המועדונים שחיבקו את טורק וארמלי, הפועל תל אביב ומכבי חיפה (שניהם בהמשך חיבקו גם את באדיר), ידעו למנף את הרב-תרבותיות כאחד האמצעים החשובים להצלחתם. שהרי כל עירוב - עדתי, דתי, תרבותי - משבח בסופו של דבר את האדם יותר מכל גזע טהור. לעומתם, שני מועדוני הצמרת האחרים, מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים, ה"אשכנזי" ביותר וה"מזרחי" ביותר, מדשדשים בבוץ (ובוץ בערבית זה באסה, כשמו של האיצטדיון ביפו, שבשנות החמישים הוחלף באבחה מפא"יניקית חדה ל"בלומפילד", על שם תורמים יהודים עשירים מקנדה. או מהוליווד עם הבה נגילה).
כשהערבים הראשונים זומנו לנבחרת ישראל, אחד, שלמה קירט, סירב לשחק עימם. וואלה, אומרים הוותיקים לעצמם, קירט, בטח שהיה אחד כזה. טורק וארמלי, לעומתו, הפכו לנכסי צאן ברזל בכדורגל המקומי. כי הם לא קשקשו, הם היו חזקים וגאים והסתכלו ישר בעיניים. העובדה שיש בתל אביב או בחיפה מי שאוהבים אותם, מוכנים לחבקם ממש כאילו היו יהודים, יכולה להוציא מהדעת כמה וכמה בית"רים. שהרי, כמאמר המנון התנועה הציונית בית"ר, "בדם וביזע / יוקם לנו גזע / גאון ונדיב ואכזר". והם לא מהגזע. זה שאינו מקור לגאווה, ולא נדיבות בו, אבל אכזר הוא כן.
ואף על פי כן: הפאשיזם לא יעבור. יש במדינת המהגרים (ברובם יהודים) והוותיקים (ברובם ערבים) הזאת, את היכולת, מהירה למדי במונחים היסטוריים, לשלב בקרבה את כל מי שחיים תחת אותה שמש צורבת. אפילו ערבים, אפילו חרדים. בסופו של דבר, זו לא אותה תרכובת כור היתוך ציונית-לאומנית של בן-גוריון, אלא תערובת של בני כל העדות והדעות. והכדורגל, מי כמו אותו משחק אהוב, הוא אחד התחומים המובילים בשילוב הזה. אחרי הכל, כמעט בכל המועדונים העירוב הרב-תרבותי כבר מתקיים לו בנחת, בין השחקנים וגם בקהל. אחרי הכל, ה"קומץ" של בית"ר, אמנם עודנו גדול ומרושע מדי, אבל במבט כלל-ישראלי הוא אכן רק קומץ. אחרי הכל, באליפות זכתה בשבת הקבוצה מהעיר המעורבת הגדולה בישראל: תל-אביב יפו (יפו אמנם הייתה קודם, תל אביב סיפחה אותה). ואחרי הכל, את הצלחת הניף וואליד באדיר. בירושלים של בית"ר.