משהו בחיי הולך להשתנות

בחודש וחצי-חודשיים הקרובים, אוהדי קליבלנד המאוכזבים לא יפסיקו להרהר בתמונת סיום המשחק השישי בין קליבלנד לבוסטון: קווין גארנט מחבק את לברון ג'יימס ומעודד אותו, שעם כמה שנים של המתנה וסבלנות, האליפות עוד תגיע. מה לברון אמור להבין מתוך המסר של גארנט? לשמור על נאמנות כמעט מוחלטת למועדון שבחר אותו בדראפט, או לנטוש לקבוצה שתוכל לצרף לצידו סופרסטאר נוסף או שניים?

כיום גארנט עצמו וודאי מביע חרטה על הנאמנות שהפגין בזמנו כלפי מינסוטה, עד שעונה שלישית ברציפות מחוץ לפלייאוף גרמה לו לרמוז בעדינות שהוא ישתחרר מהחוזה שלו. KG כבר מעבר לשיאו, ועדיין זה הספיק לאליפות אחת כשגם השנייה בהישג יד. אבל המקרה של לברון בקליבלנד שונה מהותית מזה של גארנט במינסוטה. ראשית כל, לברון רק בן 25 ועדיין טעון שיפור גם במשחקו וגם בהתנהלותו על הפרקט, כפי שנוכחנו לגלות; גארנט התבזבז במינסוטה עד גיל 31. שנית, הצוות המסייע בקליבלנד עולה בהרבה על זה שהקיף את גארנט במינסוטה, ועל כן גם ההישגים בהתאם: גארנט והטי-וולבס עברו את הסיבוב הראשון פעם אחת בלבד, לברון והקאבס כבר ביקרו בכל המעמדים של הפלייאוף. ובכל זאת, גם גארנט במינסוטה וגם לברון עד היום לא זכו לשחק לצד סופרסטאר נוסף. מה שמביא אותנו לנקודת ההשוואה השלישית.

גם בשנותיו הדומיננטיות כמוציא לפועל המרכזי, גארנט העדיף לא פעם את המסירה או הזריקה ממרחק על פני הליכה פנימה וניסיון לייצר נקודות בכל מחיר. לברון שונה ממנו במובן הזה: כבר ראינו אותו מסיים מספיק משחקים בדקות ההכרעה, קולע סלי ניצחון ומעל הכול, זכורה לכולנו תצוגת 25 הנקודות הרצופות בגמר המזרח 2007, מול דטרויט. ובכל זאת, לברון אינו נופל לתבנית הסקורר-חסר-מצפון, בניגוד לקובי בריאנט, למשל, ועל כן אין ספק שה-MVP של הליגה בשנתיים האחרונות רק ירוויח משיתוף פעולה עם אחד או שניים מהשמות הבאים - דווין וויד, כריס בוש, אמארה סטודמאייר, דרק רוז, ג'ו ג'ונסון. ירוויח הרבה אפילו, אבל כדי שזה יקרה הוא יצטרך להפסיד דבר או שניים בדרך ולקבל את ההחלטה הגדולה בחייו עד כה: לעזוב את קליבלנד, או להישאר?

האופציה של לברון להשתחרר מחוזהו הנוכחי בקיץ הקרוב נידונה כבר שנתיים, פלוס מינוס. אלא שכעת, בעקבות הדחתה של קליבלנד והתנהלותו של ג'יימס במשחקים חמש ושש, היא מקבלת נופך חדש ובלתי צפוי: בהנחה שיישאר באוהיו, האם לברון בכלל מסוגל לקחת אליפות כסופרסטאר יחיד, עם הסגל הנוכחי (או טיפה משופר) שיש לו בקליבלנד?

בבחינת אלופות בולטות מהעשורים האחרונים, קל לראות שאנטואן ג'יימיסון או מו וויליאמס לא מרכיבים עם לברון צמד או טריו שמתחרים בג'ורדן-פיפן, שאקובי, דאנקן-מאנו-פארקר, בריאנט-גאסול או הטריו של בוסטון ב-2008. גם ביחס לתלכיד הקבוצתי-הגנתי של דטרויט, קליבלנד לא עומדת בהשוואה. המודל הכי קרוב, אם כך, הוא זה של מיאמי מודל 2006: וויד כסופרסטאר בודד וצוות מסייע שכלל את שאק בתחילת דעיכתו, סוללת וטרנים של ג'ייסון וויליאמס, אנטואן ווקר, ג'יימס פוזי ואלונזו מורנינג ופט ריילי כמאמן ותיק וממולח.

אז נכון, לעומת רמת הקונטנדריות שקליבלנד צריכה להתמודד מולן בשנתיים האחרונות וככל הנראה גם בשנים הבאות, ניתן לומר בפה מלא שמיאמי לקחה אליפות בוואקום מסוים. אבל לעומת אותו סגל של ההיט, ברור גם כי לברון מוקף בצוות מסייע עמוק ומוכשר יותר, שרק זקוק ליותר ניסיון. מו וויליאמס, למשל, תפקד מול בוסטון הרבה יותר טוב מכפי ששיחק מול אורלנדו אשתקד, ותהליך דומה עשוי להתרחש גם אצל ג'יימיסון. אם מסתכלים רגע מעבר לשחקנים המסייעים עצמם, דומה כי מה שלברון וקליבלנד צריכים באמת זה דווקא אמונה – לא רק בעצמם, אלא מכל הכיוונים: אמונה, נאמנות ועל הדרך גם מאמן.

למה הכוונה, אתם שואלים? ובכן, ניתן להקביל את הקדנציה של לברון בקליבלנד עד כה למערכת יחסים. ראשיתה באופוריה: קליבלנד האפורה ובעלת רקורד ספורטיבי מאכזב זוכה בכוכב המקומי. השנים הראשונות אופטימיות – הקבוצה נבנתה במיוחד סביב לברון, העפילה לפלייאוף ושנה לאחר מכן הגיעה עד הגמר. בין לבין, לברון האריך את חוזה הרוקי שלו למקסימום האפשרי, מהלך הגיוני מבחינת הפן העסקי-שיווקי. כאשר הקבוצה החלה לדעוך, מיד בוצעו בה טיפולים קוסמטיים. מטרייד לטרייד, הסגל השתפר אבל סך המשכורות בקבוצה לשנים הבאות הלך ותפח וממש כמו בהיריון, לקאבס לא נותר אלא לחכות שתיוולד סוף סוף אליפות.

אלא שבשנתיים האחרונות החלו לצוץ שמועות לפיהן לברון עשוי לרעות בשדות זרים. קבוצות אחרות עשו לו עיניים, במיוחד הריץ'-ביץ' מניו יורק. ג'יימס סירב להתחייב לקליבלנד בקשר לתוכניותיו לעתיד, אבל היא בתגובה המשיכה לעשות הכול כדי לרצות אותו כאן ועכשיו. אולי כך נולד המצב שבדרך לחופה לברון קיבל רגליים קרות, בזמן שקליבלנד עצמה מתנהגת כמו כלה עצבנית. לפתע, אפילו זכיה באליפות לא היתה מביאה עימה תשובה ברורה לסוגיה: האם כעת לברון יכול לעזוב בלב שקט, או שמא הוא עדיין צריך להישאר נאמן?

ואולי הדחתה של קליבלנד והדרך שבה לברון התנהל על הפרקט בשני המשחקים האחרונים בכלל מפשטים את הדילמה. אם לברון היה זוכה עם קליבלנד באליפות ראשונה עבור שניהם ואז נוטש, זה היה נראה רע. אבל זה ייראה רע יותר אם הוא ינטוש כעת, ולא ינטוש סתם קבוצה, כי אם כזאת שעמוסה בחוזים ארוכי טווח שהובאו במיוחד עבורו. אם לברון ישיב את דגלי האליפויות לאולם של הניקס או של הבולס התקשורת אמנם תשוב להלל אותו, אבל המורשת שלו תישאר מוכתמת. אם לברון רוצה צ'אנס אמיתי להיחשב כגדול מכולם, עליו לתקן את הרושם הפגום. גם מבחינה שיווקית זה יהיה הצעד הנכון - האמריקאים מתים על סיפורי גאולה.

אז מה הפתרון? ראשית, לברון צריך לחתום מחדש על חוזה לשלוש שנים. בסיומו הוא יהיה בן 28 ועדיין בשיאו. כל החוזים הנוכחיים בקליבלנד יסתיימו עד אז, מלבד זה של ורז'או. כך, אם לברון יבחר לחתום מחדש, הקאבס יוכלו להחתים שמות גדולים נוספים לצדו – דוויט הווארד, כריס פול ודרון וויליאמס עשויים להיות פנויים. אם יבחר לעזוב, קליבלנד תוכל להיבנות מהיסוד, בלי חריגות מתקרת השכר.

אבל כדי שהזוגיות הזאת תצליח הפעם, נחוצים כמה שינויים בקליבלנד. כמו שאמרנו, יש הבדל נוסף בין קליבלנד הנוכחית למיאמי 2006 – האיש שעל הקווים. נכון, לא כל האשמה מהכישלון האחרון צריכה להיות מוטלת על מייק בראון, אבל האמת הפשוטה היא שגם בשיא הצלחתה, קליבלנד היתה קבוצה עם שיטה מוגבלת למדי וגמישות מינימלית: הגנה חזקה אך פגיעה בפני מיס-מאצ'ים (הווארד, רונדו) מבלי שבראון יאלתר פתרונות, והתקפה שהסתמכה על יכולותיו הפנומנאליות של לברון כחודר ומוסר, אבל כפתה עליו להפוך לסקורר חסר מצפון, תפקיד שמנוגד לסט הכישורים הנוכחי שלו. מעל הכל, בראון התנהל יותר כמעריץ של לברון מאשר כמאמן שלו.

ובכן, מהן האופציות הקיימות בשוק המאמנים? כרגע מדברים (בקליבלנד וגם בשיקאגו) בעיקר על ג'ון קליפארי, מאמן מכללת קנטאקי העונה ומכללת ממפיס בשנים האחרונות. קריירת האימון של קליפארי ב-NBA היתה קצרת מועד, בדומה להרבה מאמני מכללות צעירים ובולטים שניסו את כוחם בליגה בעשרים השנים האחרונות. אבל קליפארי כן הצליח להוביל את הנטס - קבוצת תחתית בשנות התשעים המאוחרות וללא כוכב בולט - עד הפלייאוף בעונת 98'. בשנים האחרונות הוא אף זכה לאמן סופרסטארים עתידיים כמו דרק רוז, טייריק אוואנס וג'ון וול, תוך שהוא בונה סביבם שיטה מצליחה. לכן סביר להניח שבניגוד למאמני מכללות רבים, קליפארי יקבל על עצמו את שיטת הכוכבים ב-NBA, אך מבלי להיכנע לה באופן מוחלט ועל חשבון השיטה הקבוצתית. אצל מייק בראון, לברון היה השיטה.

גם בבחינת אופציות אחרות, קליפארי מסתמן כפייבוריט. לארי בראון כבר מחוזר ע"י פילדלפיה והקליפרס, למרות הצהרותיו כי יישאר בשארלוט לעונה נוספת. לא בטוח שהוא מתאים לקליבלנד, שבתורם ירצו במאמן צעיר יותר שמסוגל להתחייב ליותר מעונה אחת. אדי ג'ורדן, מפוטר טרי של הסיקסרס, יכול לתרום הרבה עם התקפת פרינסטון שלו – תסתכלו איזה יכולת קארון באטלר הציג בשיטה זו – אבל הרקורד שלו מבחינת הגנה ומעמדים גבוהים בפלייאוף מפוקפק למדי. כנ"ל לגבי סאם מיצ'ל או קווין מקהייל, שהפתיע לטובה עם מינסוטה אשתקד. בקיצור, האופציות בשוק המאמנים לא רבות, אלא אם לוקחים בחשבון מצב בו לברון עובר לקבוצה שכבר עתה מחזיקה במאמן מוצלח וראוי. אבל אנחנו כאן בשביל קליבלנד, אז בואו נעבור הלאה.

לאחר שינחת באוהיו מאמן ראוי ולברון יבחר להישאר – לשנה, שלוש או שש שנים – שוב יידרשו כמה שינויים קוסמטיים בסגל. שאק ככל הנראה בדרך החוצה, וייתכן שבמקומו כדאי לקאבס להביא אוניל אחר – ג'רמיין. כשומר אישי על דוויט הווארד הוא נייד יותר ועצר אותו בארבעה מפגשים העונה על ממוצעי 11.5 נקודות ב- 40.6% מהשדה. רק שבניגוד לשאק, ג'וניל גם מסוגל לקלוע מחצי מרחק ולשמור על ריווח משחק ההתקפה עבור לברון. הפיכת מו וויליאמס לשחקן שישי שיוביל את שחקני הספסל יכולה גם כן להיות אופציה מעניינת שתאפשר להעלות בחמישייה את דלונטה ווסט, שומר עדיף על רכזים כמו רונדו ורוז.

אבל כל אלה יהיו כוסות רוח למת, אם הקונספציה בקליבלנד לא תשתנה. גם השנה היה שם סגל של קונטנדרית, אבל הסגידה לקינג ג'יימס – מצד חבריו לקבוצה, צוות המאמנים, הנהלת הקבוצה וגם התקשורת – תרמה למשבר שהיינו עדים לו בסדרה מול הסלטיקס. גם פסטיבל קיץ 2010 שהתחולל סביב לברון בשנתיים האחרונות לא תרם. כעת, ללברון ובעיקר לקאבס לא נותר אלא להתפלל להזדמנות חוזרת, לא רק לשם הזכייה במטרה – אליפות ראשונה לקליבלנד ולג'יימס - כי אם גם כדי להוכיח לעצמם, לאוהדים ולמבקרים שאפשר גם אחרת.