תנו חיוך, הכל לטובה

אני אוהב את מיכאל באלאק. אני אוהב אותו בגלל שאחרי החתימה בצ'לסי הוא אמר: "איי זיינד וויט צ'לזי טו וין צ'מפיונז'יפס", אמירה שפתחה את הדרך לאחת הריצות הכי מופלאות בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד.

אני אוהב את באלאק כי בשיאו מעולם לא היה כדורגלן כמוהו: אחד שיכול להשפיע על המשחק בצורה משמעותית כל כך בלי שהשדר יזכיר את שמו ולו פעם אחת.

אני אוהב את באלאק בגלל שהוא קצת גרמניה האחרת. עד עידן באלאק הכדורגל הגרמני לא ידע מהם תירוצים או פרסי ניחומים. לפני באלאק הם פירקו נבחרת פלא אחת עשור אחרי שהמדינה נחרבה, ופירקו נבחרת פלא אחרת ב-74' ועוד אחת ב-90'.

העידן של באלאק הוא עידן אחר: הפסדנו את הגמר הזה אבל בכלל לא היינו אמורים להגיע אליו. הפסדנו בגמר הזה, אבל אין ספק שספרד נבחרת עדיפה ולכן אפשר לרוץ לאוהדים. הפסדנו בחצי גמר (בגרמניה!!) אבל הראנו לעולם כדורגל גרמני אחר ותרמנו את חלקנו לקבלת האורחים הגרמנית. מעניין מה אנדראס ברמה חושב כשהוא שומע את הדברים הללו.

זוהי המורשת של באלאק בגרמניה: אפשר לחיות עם מקום שני בשלום. כותרות העיתונים ואתרי האינטרנט בגרמניה מלאים היום בתמונות של באלאק וכותרות שמזכירות את הכותרות הפולניות אחרי מות הנשיא. בפייסבוק קמות קבוצות שמאיימות על השחקן הפוגע שלא יעז להגיע לדרום אפריקה. אני חושב שהפציעה של באלאק, הכדורגלן היחיד בסגל שמשחק מחוץ לגרמניה, היא הדבר הכי טוב שיכל לקרות לנבחרת הגרמנית.