פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שום מיתוס, סתם שקר

        ההאדרה העצמית של אוהדיה ובניית זהות בדויה אינה עוזרת להפועל תל אביב ואינה משיגה את מטרתה. אודי הירש עונה לדוד פרנקל

        אם אתם חושבים שהבעיה של מכבי חיפה בעונת 2009/10 הייתה היעדר הכריזמה של אלישע לוי, הסגל הקצר, הפציעות של כיאל וגולסה, התשישות כתוצאה מליגת האלופות או סתם לוזריות, אתם אפילו לא בכיוון. למרות כל הבעיות הללו, שיטילו עד הודעה חדשה צל כבד מעל הקריירה של מאמן הקבוצה וחלק משחקניה, מכבי חיפה סיימה את העונה עם מספר נקודות זהה לזה של הפועל תל אביב. סליחה, טעות: היא סיימה עם יותר נקודות, אבל יתרונה העצום בראשות הטבלה נחתך עקב תקנה מגוחכת של ההתאחדות לכדורגל.

        הבעיה של הירוקים אחרת לגמרי: אף אחד לא טרח לנסח את האתוס שלהם. נכון, הסוציולוג והאוהד עוז אלמוג כותב לעיתים טורי אורח, וכשצריך מרואיין עם פרספקטיבה רחבה יותר מרפי אוסמו הגדול מרימים טלפון להיסטוריון הספורט חיים קאופמן, אבל עוד לא צמח עלי מוהר בירוק. לארי פולמן היה פוטנציאל, אבל הוא נטש את העיתונות ובחר לעשות סרטים. חבל, כי דווקא אפשר היה לנסח אחלה אתוס למכבי חיפה: קבוצה שפויה, ללא זיהוי פוליטי, שמנוהלת בצורה מאוד לא ישראלית, חושבת לטווח ארוך, הקימה פנימייה, מטפחת נוער ומשתפת באופן מסורתי יותר שחקנים ערבים מכל מועדון אחר. מובן שהתיאור הזה הוא מעט שטחי ומצייר תמונה ורודה מדי, אבל זהו טבעם של אתוסים ומיתוסים. אלו של חיפה מפוזרים בערבוביה על הרצפה, ואין בנמצא מי שיסדר וירים אותם.

        האתוס של הפועל תל אביב, לעומת זאת, מתעצם עם כל שנה שחולפת. בשנה של מרוץ בצמרת, אליפות או דאבל, נכנס האתוס למאיץ חלקיקים. עלי מוהר כבר לא איתנו, אבל גדלו לו כמה יורשים ראויים, אם כי מעט יותר בוטים ואגרסיביים. המסר שלהם בשבועות האחרונים, ובמיוחד אחרי השבת האחרונה, היה שהזכייה של הפועל תל אביב בתואר אינה משקפת רק צדק ספורטיבי, אלא גם צדק קוסמי. הפועל תל אביב ראויה לאליפות לא רק בשל הניהול המוצלח של גוטמן, הגנת הברזל של אניימה ודה סילבה וההברקות של ורמוט ושכטר, אלא כי היא מייצגת קבוצת אנשים טובה ונעלה על שאר היקום. קבוצה של 15 אלף איש שמתנגדים לגזענות, שבזים לאלימות, שאוהבים את כל בני האדם בצורה שווה, שמתנהלים בספורטיביות ושמייצגים ערכים הפוכים לחלוטין למדינה המיוזעת והחשוכה שמקיפה אותם - שלא לדבר על 15 קבוצות הבבונים האחרות בליגה. הרפיסות של מכבי תל אביב במשחק מול מכבי חיפה, לעומת הנחישות שגילו הצהובים בדרבי, הגבירו את תחושת הרדיפה של הפובליציסטים האדומים, שניתחו את הסיבות לשנאה העזה למועדון. הקלילות שבה גברה הפועל בחודשים האחרונים על רוב קבוצות הליגה נעלמה מעיניהם. המלחמה של בני יהודה מול חיפה במחזור האחרון לא נכנסה למשוואה. לא אוהבים אותנו, הם פסקו, כי אנחנו מוסריים, יפים וצודקים.

        הטרמפיסטים של אופ"א

        מובן שתיאוריית השנאה להפועל תל אביב אינה מצוצה מהאצבע, ויש לה סיבות היסטוריות, שקשורות בעיקר לזיהויה של הקבוצה עם הפנקס האדום, ההסתדרות והממסד. עם זאת, הניסיון לייחס להפועל, אוהדיה, מנהליה ושחקניה תכונות של קדושים בעקבות האיבה אליהם מגוחך ומופרך. בעברה הקרוב של הקבוצה הזאת תקריות אלימות, שכוללות ניתוץ קברים, זריקת רימונים, קריאות גזעניות והסתלבטות אכזרית על הטרגדיה האישית של שוער היריבה. בכלל, אוהדי הפועל תל אביב, שאינם מבינים מדוע שונאים אותם, חזקים מאוד בשנאת היריבה: את אבי נמני הם מכנים "גרמני", את יו"ר קבוצת הכדורסל היריבה הם שלחו להתאבד, למועדון כולו הם איחלו שואה ואחרי הפסדים של מכבי באירופה התכנסו בכיכר כדי לחגוג. הפעולות הללו, אגב, מקובלות למדי במועדוני ספורט רבים ברחבי העולם, אבל ככל הידוע כך לא מתנהגים קדושים.

        בכל הנוגע לפוליטיקה, סביר להניח שאוהד הפועל הוותיק, ההוא שגדל בצפון הישן של תל אביב, קרוב יותר בדעותיו לרוני דניאל (אוהד אדום שרוף, שהיה ממובילי המאבק נגד הריסת אוסישקין) מאשר לדב חנין. אפשר להמר שרבים מבין אלפי האוהדים שהצטרפו ליציעי בלומפילד בשנים האחרונות, אלו שמכונים "הטרמפיסטים של אופ"א", מצביעים גם למפלגות ימין, ושהשמאלנים מביניהם נתנו את קולם למפלגה חובבת המלחמות של ציפי לבני. אשר למועדון עצמו, סביר להניח שאלי טביב וגבי קצרה לא ינצלו את חופשת הקיץ לעיון בכתבי מרקס. בכלל, עיתונאים שבאים במגע עם אנשי הפועל על בסיס יומיומי יודעים שגם יחסית למציאות הנוירוטית של הספורט הישראלי מדובר בחבורה לא סימפטית במיוחד, כפי שלמד על בשרו מאמן השוערים גבי בורשטיין.

        האוהדים יעדיפו את חיפה

        למרבה האירוניה, סביר להניח שגל הצדקנות האחרון יתרום להגברת השנאה למועדון, בזמן שהאופן השלו והכנוע שבו קיבלה חיפה את הפסד התואר רק יגבירו את הסימפטיה שרוחשים מרבית האוהדים הנייטרליים למועדון הירוק. עם זאת, בעניין אחר אני בהחלט מסכים עם העיתונאים השרופים באדום: הדאבל של קבוצתם בהחלט מוכיח שכדורגל הוא ענף קסום. הוא גורם לאנשים, שבימים כתיקונם רואים את העולם בצורה מורכבת וסולדים ממיתוסים והכללות שאהובים כל כך בישראל, לנהוג בדיוק כמו המדינה שממנה הם מבקשים להתרחק ולהתבדל. אנחנו הרי אוהבים ספורט כי הוא מאפשר לנו לתת לרגש לנצח את השכל, וזה בדיוק מה שקרה בשבועות האחרונים למנסחי האתוס האדום.