זה לא היה שבוע לשווארמה. גם לא לחמין או למרק רגל. חובב כדורגל ישראלי שהעז להתפטם במאכלים כבדים ושמנים, הסתכן באבדן מיידי של תכולת הקיבה שלו. המפגע הראשון היה קונצרט הבכיינות האדום, בעקבות התיקו בדרבי של תל אביב. די היה בחצי דקה של חשיפה לתועבה הזו, כדי להפוך את בטנו של אדם מן היישוב. מי שאיתרע מזלו לשמוע 'בכירים בהפועל תל אביב' מקוננים על אבדן המכביזם, נפרד מארוחתו האחרונה תוך שניות. אחר כך הגיעה תצוגת תכלית של מוסר כפול, כשהקהל ששכלל את השמחה לאיד לדרגת אמנות, פוצח ביבבות על היחס הלא אנושי מצד שאר האוהדים בארץ.
בטרם הספיקה מערכת העיכול להתאושש, הגיע משחק הידידות בטדי, שליד ביצועיה של בית"ר בחצי השני שלו, נראה "משחק השרוכים" המיתולוגי כמו הקרב על המצדה. יחידי הסגולה שהתגברו על כל אלה, אולי בזכות העובדה שהפועל תל אביב היא הקבוצה הראויה ביותר לאליפות, פגשו מיד אתגר חדש: מאמרים מדושני עונג מפרי עטיהם של בכירי התקשורת האדומה, בהם מוסבר שהתואר אינו רק ניצחון ספורטיבי, אלא מפגן של עליונות רוחנית. אליבא דאותם הוגי דעות, האליפות אינה רק של מכונת הכדורגל המשוכללת שבנה אלי גוטמן, אלא של ישראל השפויה, הנאורה, ההומניסטית, הסובלנית, המשכילה והממחזרת.
מהבחינה הרפואית הטהורה, העצה היחידה היא להסתפק בימים אלה בקישואים חלוטים, אורז לבן ומעט צנימים, עד יעבור זעם. זוהי שעתם של המנצחים וכדרך הטבע, הם ישכתבו את ההסטוריה וינסחו מחדש את תורת המוסר. אלא שבמקרה הנוכחי, מתווספת לבחילה הטבעית בעיה חמורה לא פחות: קשה להשתחרר מן הספק, שמא יש יותר משמץ של אמת בתשפוכת הזחיחות שניתכת עלינו עכשיו.
אל תפספס
צעקה גוררת עוד צעקה
מובן מאליו שברמה האישית, כל הטענות על עליונות ערכית של אוהדי הפועל תל אביב הן עורבא פרח. מי שחי בקרב עמו יודע שבכל שדרה, מבתי הכלא ועד להיכלי האקדמיה, אפשר למצוא תמהיל דומה של צבעים. בנוגע להרכב הקהל, הפובליציסטים מבלומפילד, כדרכם של מטיפים דתיים, עוצמים עין אחת ומלקטים מהמציאות את העובדות הנוחות להם. אלא שדווקא מתוך הזהות הזו, מתוך העובדה שביציעי הפועל תל אביב יושב אספסוף בדיוק כמו בכל טריבונה גדולה אחרת, נגזר הפלא שהופך את השקר לאמת.
היה זה שלום קדוש, פעם מנהיג היציע המזרחי בטדי והיום סטודנט לרפואה, שהסביר את העיקרון מאחורי האלכימיה הזו. בראיון ל"שם המשחק" ביטל קדוש את הטענה שאוהדי בית"ר מצטיינים בגזענות: "אין להם מושג מה הם אומרים", סיכם הבחור שידע להצית שירת אלפים במנוד ראש, "כל אחד צועק מה שזה שלידו צועק".
לכאורה, הקביעה הזו אינה מתיישבת עם המציאות, שהרי לא כל הקהלים זהים ודווקא הקולות שעולים מיציעי נעוריו של שלום קדוש, יכולים לגרום גם לפאקיר הודי להקיא את נשמתו. כאן בדיוק טמון הסוד: מאחר שהאספסוף הוא חומר לישה חסר צורה, הרי שעצם האמונה בכך שהוא מייצג אידיאל כלשהו או דרך חיים מסויימת, יכולה להקנות לו אופי. אפשר להוכיח באותות ומופתים שאוהדי הפועל תל אביב מסוגלים להיות אלימים וגזעניים כמו כל קהל אחר בארץ, אבל במבחן המציאות, מה שחשוב הוא שהם לא.
המחיר שווה את העסקה
איכשהו, מסיבות מעניינות אבל לא חשובות כרגע, הדגל של הפועל תל אביב הפך להיות סובלנות, עידוד בכל מצב ואנטי פאשיזם. העובדה שתשעה מתוך עשרה אדומים אינם מסוגלים להבחין בין פאשיסט לבין עמבה, לא משנה בכלל. גם הרשימה הארוכה של מקרי האלימות שיצאו מקרב הקהל הזה, מעידה פחות על אופיו הקולקטיבי ויותר על כך שכיחידים, אוהדי הפועל אינם שונים מאוהדי כל קבוצה אחרת.
בסופו של יום, בלומפילד של הפועל תל אביב הוא המקום הבטוח ביותר לקהל יריב ושחקני המועדון הזה זוכים ליחס החם ביותר מאוהדיהם בהשוואה לקבוצות הגדולות האחרות. גם אם המחיר הוא התנשאות מתמשכת, גם אם המיעוט המשכיל בקרב האדומים מפגין יושר אינטלקטואלי של אייאתולה, גם אם הם גורמים לנו להקיא מדי פעם, מדובר בעיסקה משתלמת.
