פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הר הבית בידינו

        המסע המרגש לירושלים, הדיווחים הסותרים מבלומפילד, המבטים העצבניים של בית"ר, וההתפרצות הבלתי נמנעת. דן מגן מסכם שבת קסומה ובלתי נשכחת

        הנסיעה שלי אתמול לטדי למשחק שסגר את העונה, שלגביו הציפיות של אוהדי הפועל ת"א לא היו גבוהות במיוחד, נולדה מאקט ספורטיבי מובהק. כשהחלנו לעלות לכיוון שער הגיא, לקראת הביקור הראשון שלי באיצטדיון האקוסטי ביותר בארץ, התחושה הכללית שליוותה את הנסיעה הייתה של פרידה מחבר ותיק. לא לוויה, אבל בהחלט פרידה מקבוצה שככל הנראה כבר לא נראה עוד. פרידה והכרת תודה עמוקה לעונה שאין לדעת מתי תשוב.

        בעודנו עולים לכיוון העיר שחוברה לה, אנו דנים בהתקדמות של אביחי ידין, בוויכוח התמידי של קנדה או בונדר, בקסם של ורמוט, ביציבות של דה סילבה ואניימה ובעתידו של ערן זהבי. "צריך להשאיר את גוטמן ל-15 שנה", אמר אחד, "כמו ונגר בארסנל", החרה החזיק אחריו ידידו. בקסטל עצרנו לתדלק, וניתן היה לזהות תכונה צהובה מבצבצת מכלי הרכב שסביב. בכניסה לירושלים משתלטת תחושה כבדה, כאילו עול העונה כולה מונח על צווארנו. בדרך בגין כמה אוהדי בית"ר ירושלים מקללים אותנו ממרחק של מטר בעת העמידה המייאשת בפקק התנועה שנוצר מתחת למתחם "הולילנד". הבנו שהגענו למקום הנכון.

        המשחק עצמו נפתח בסערה. הגול של גילי ורמוט, שחקן העונה של וואלה! ספורט ושחקני ליגת העל, הפתיע אפילו אותנו. איזה כיף. משם והלאה נפתחה סאגת רכבת הרים רגשית ומהפכים בין טדי לבלומפילד שהיו גורמים גם ליציבים והקרים שבין בני האדם לעלייה מהירה בדופק. קנדה יוצא בכרטיס אדום מפוקפק בדקה ה-30, בית"ר מבקיעה גול עם הירידה למחצית. בינתיים, ככל שנוקפות הדקות, מתברר כי בני יהודה משיבה את הכבוד האבוד של הכדורגל הישראלי. שלא כמו.

        ההפסד כבר באוויר

        עם פתיחת המחצית השנייה, במצב ממנו הירוקים לוקחים אליפות, יותר ויותר מבין 5,000 האוהדים ביציע הצפוני של טדי כוססים ציפורניים בעצבנות. בעשרה שחקנים, מול בית"ר המחפשת נקמה, זה נראה בלתי אפשרי. אבל השחקנים, מקבלים עידוד מהספסל ומהגול שכבשה בני יהודה באיצטדיון הבית, המשיכו להילחם ללא לאות. בדקה ה-56 נראה שהמשיח הגיע לעיר. תומר בן יוסף מורחק אחרי העבירה על שכטר ובעיטת עונשין מ-11 מטרים נקבעת להפועל. אלא שכמו בטרגדיה כתובה היטב, דווקא הסלע האיתן ביותר, שכבר עצר, בישל וכבש שערים עבור הקבוצה, אניימה בועט את הפנדל לשמיים. יום ששוני הוא יום אסוני?

        "לא נורא, חייבים להמשיך ללחוץ", אומרת האווירה הכללית ביציע האדום. אבל האמת היא שלאיש מיושביו אין ספק כי הסיפור אינו גמור. לפתע הגיעה בשורת האיוב מיפו: הבלם טישיירה השווה ל-1:1. הלכה האליפות. השחקנים גם הם מקבלים את הבשורה על המגרש המטופח, אולם המתקפה נמשכת, מותירה עורף חשוף למדי באחוריה ששחקני בית"ר לא ניצלו היטב. בעניים כלות מתבונן הקהל בנעשה על הדשא, וכתובת אחת על מצחו – "תסריט הדרבי חוזר על עצמו".

        דגלאס דה סילבה ו-וואליד באדיר מזכירים ששניהם שיחקו בעבר כחלוצים, ויקטור מרעי נוגח בעוצמה ממרחק של מטר, אבל הרוש – השוער הישראלי המבטיח, לא ייתן לנו להוציא שלוש נקודות ממקדש הכדורגל הירושלמי. הפועל ת"א איננה קבוצה הסובלת מנסים – זה לא כתוב בקוד הגנטי שלה. אז כך שכשהונף השלט שהורה על תוספת זמן של 4 דקות, לכל מי שעיניו בראשו היה ברור – הסיפור גמור.

        ואז הגיע זהבי

        אבל הפועל ת"א של עונת 2009-2010, זו שכולנו עלינו לירושלים להגיד לה שלום ותודה על העונה, איננה כתמול שלשום. במהלך מתקפה אחת, עמוק בתוך תוספת הזמן, הגיע הכדור לערן זהבי, וזה נתן פצצה מארבעה מטרים, כזו שהייתה מכניסה את הרוש לשער. יש אלוהים! יש אליפות? עדיין לא. הקהל הצהוב שעודד את קבוצתו, והקניט את אוהדי הפועל בכל הזדמנות, ואינני מאשימו בכך, נדם. הם מ-פ-ח-ד-י-ם! שהקבוצה שנולדה במסדרונות ההסתדרות תחגוג אליפות במגרש של מצודת זאב? זה כבר יותר מדי.

        הקהל האדום באקסטזה, אנשים מזילים דמעה ביציע – דמעות יגון שהפכו ברגע לדמעות שמחה ואושר. השופט שרק לסיום ודממה נפלה על ההיכל. "מה קורה בבלומפילד?", שואלים כולם. למרחוק ניתן לראות היה את יוסי אבוקסיס כורע ברך ליד המאמן גוטמן. שניהם מאזינים לדיווחים מבלומפילד. הקהל הצהוב עדיין בהלם, רבים נותרו במקומותיהם. לאחר שתי דקות מורטות עצבים שנראו כמו נצח הסתיים המשחק ביפו, וטדי גאה בשאגות שמחה אדומות. היינו כחולמים?

        מרבית אוהדי בית"ר ירושלים נותרים המומים ביציעים, והחשש מפני מעשי נקם, "תג מחיר" שכזה מחוץ לאיצטדיון, גוברים. אלא שלאחר המתנה ארוכה ביציע – שיכולה הייתה להימשך מבחינתנו לנצח, החל נחיל האוהדים האדום לצאת את שערי האצטדיון ודבר לא קרה. השמיים לא נפלו. אוהדי בית"ר מאפשרים לנו לצאת בשקט ושלווה לאחר שלקחנו אליפות במגרשם הביתי – כנראה שנפל דבר בכדורגל.

        בדרך חזרה למישור החוף מתקבצים חברי השבט האדום לאזור הכינוס ביפו – לחגיגות של פעם בעשור. החגיגות יחלו בחצות, נאמר עוד בטדי. ברכב של אורי שומעים את "השמחות" ומעכלים את המאורע ההיסטורי לו היינו שותפים. אלפי אוהדים זורמים למקום מרחבי העיר ומעבר לה. "השחקנים עברו את שער הגיא", נמסר לאחר הגעתנו לשם. אלא שהאוהדים נותרו כשתאוותם בידם. נשים, גברים, ילדים ומשפחות התכנסו והמתינו לשווא בשעות הלילה המאוחרות. השחקנים הגיעו, אבל המשטרה איננה מאשרת את השמחה. במהלך החגיגות שרים אוהדי הפועל את השיר ששר אלי גוטמן בגמר הגביע. אז אינני יודע אם כולם שונאים את הפועל – אבל אני אוהב.