קן ולא

הייתי בן שלוש עשרה בלבד כאשר גדול הכדורסלנים בהיסטוריה, הוד אוויריותו, אסף מספר לא קטן של עיתונאים יחדיו בכדי להודיע על פרישתו. לא היה לי ברור מדוע מייקל ג'ורדן, רגע אחרי זכייתו באליפות שלישית עם הבולס וההתאוששות ממותו של אביו, בוחר לומר שלום למשחק שהוא כה אהב, בו הציב ושבר שיאים לא מעטים – כולל טשטוש גבולות פיזיים שבין האדם לכוח הכבידה. הוא, מצידו, רק אמר כי רצה לצאת מהמשחק כשהוא נמצא בפסגה. בשיא.

כולם יודעים מה עבר על ג'ורדן מאז. האהבה שלו למשחק גרמה לו לחזור פעמיים נוספות, לקדנציה מרשימה יותר (בשיקגו) ומרשימה פחות (מספר 45 בוושינגטון). אבל עד כמה שרצה לפרוש בשיא, הדעות חלוקות: הוא הרי הוסיף שלוש אליפויות נוספות ומשחק אלוהי עם קלקול קיבה ביוטה, אך היה רחוק מלהזכיר זיק מכך בניסיון כושל להגיע לפלייאוף עם הוויזארדס.

זה לא המקרה של קן גריפי ג'וניור העונה בסיאטל. לאחר שהיה פני המשחק לאורך שנות ה-90 ואחד מהשחקנים האימתניים והאהובים בליגה, גריפי מידרדר כבר עשור שלם ביכולתו להציג מספרים נאים - תחילה בסינסינטי, אחר כך בחלון זמן קצר בשיקגו, וכעת היכן שהכל התחיל, בסיאטל. אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה של המשחק, ואולי ה-שחקן הטוב ביותר שאי פעם היה מארינר, כבר אינו ילד הפלא בן ה-19 שמכה בכל הגשה שתעביר על מחבטו. הילד בן 40, ויש לו חום גבוה. כזה שלא מאפשר לו לפרוש בזמן.

אף אחד לא היה שם לב לגריפי העונה, אילולא הסערה הגדולה שעולל הפרסום בעיתון מקומי בסיאטל, כי נרדם בקלאבהאוס בזמן משחק מול האיינג'לס לפני שבוע. וזאת בדיוק הסיבה מדוע עליו לפרוש: כמו רבים מחבריו לקבוצה העונה, גריפי מגרד בקושי את קו מנדוזה עם 20 אחוזי חבטה, ללא הומרים ושש הכנסות רצים בלבד ב-26 משחקים. הוא מצליח לעלות לבסיס רק ב-27 אחוזים מהזמן, וממוצע העוצמה שלו (22.5 אחוז) מאיית הכל מלבד זאת. כל זאת, אחרי עונה בה חבט רק 19 הומרים ב-21.4 אחוז ב-117 משחקים.

הסימפטום הגלום בגריפי אינו זר לקהל הספורט על בוריו; לא למאמנים, לא לקהל ובפרט לא לשחקנים עצמם. האהבה שלהם למשחק, או להבנה כי תמה תקופה בחייהם – הם הגשימו את החלום, אך לא רוצים לסיימו – מביאים אותם להמשיך לעשות את הדברים שהם כה אוהבים, אך כאשר היכולת האיתנה במותניהם כבר לא נפקדת עימם. הם מסרבים לעכל כי ילדים הם מזמן כבר לא, בעודם משחקים משחק של ילדים, רודפים ומגשימים חלום של ילדים.

המחווה שלה זכה גריפי בעונה שעברה, כאשר בסיאטל החזירו חזרה את הבן האובד העירה במטרה מוצהרת שיפרוש כמארינר, היא ג'סטה שלא כולם זוכים לה. רק תשאלו את איל ברקוביץ'. אולם מאז סיום בניית התשתית והיסודות והצבת הבית על תילו, הכל נעשה מלבד חנוכת הבית. והגיע הזמן לכנס את כולם לכך: כוסות השמפניה ימזגו, הדמעות יזלגו, ההכרה תחלחל וההליכה אל עבר מסדרונות היכל התהילה תתבצע. הראשון שצריך להכיר בכך הוא גריפי.

הייתי בסך הכל ילד כאשר מייקל הלך בדרכו שלו אי אז בקיץ 93', עצוב עד עמקי נשמתי. אולם אולי לגריפי עדיף להביט על אייקון אחר כדוגמא למה שעליו לעשות: ב-1989, מייק שמידט שיחק במדי הפיליז רק 42 משחקים, כשמול סן פרנסיסקו ביצע טעות ולא הצליח להשתלט על הכדור שנחבט אליו. לאחר 18 שנה, כאחד מהשחקנים הטובים בפילי מאז ומעולם, היה זה המשחק השני ברציפות בו זוכה כפפת הזהב עשר פעמים ביצע שגיאת שדה. האבחנה הייתה חדה וקשה לעיכול. למחרת, שמידט תלה את הכפפה, בהודעת פרישה מהמרגשות והזכורות בהיסטוריה. "אני מרגיש שאני יכול לבקש מהפיליז להשאיר אותי כדי שאוכל להוסיף לסטטיסטיקות שלי, אך האהבה שלי למשחק לא מאפשרת לי זאת", אמר בקול חנוק.

יסלח לי הוד אוויריותו, אך ייתכן ואולי זה המדריך שאליו גריפי צריך לשאת עיניו.