תופעה, לא כדורסלן

    גם 6 אליפויות רצופות לא ימחקו עבור זאב אברהמי את הסיומת התבוסתנית של לברון בקליבלנד. ככה זה כששחקן לא יודע לרגש

    זאב אברהמי

    1. כתבתי כבר שקליבלנד הגיעה לסדרה נגד בוסטון כקבוצה יהירה, שהכל מגיע או יגיע אליה מכוח הטבע. אם תרצו, זו ההשפעה הגדולה ביותר של לברון על הקבוצה הזו. כשהגאוותנות הזו נתקלה בגאווה הבוסטונית, רק אחת מהן יכלה להישאר בחיים. זוהי תמציתה של הסדרה הזו. לא התקיימו בה משחקים צמודים; הנוקאאוט היה ברור, בבית או בחוץ. הגאווה ניצחה. בגאווה עוד נטפל לקראת הסדרה מחר נגד אורלנדו. אבל מה עושה הגאוותנות כשהיא מופשטת ומתברר שאין לה ערך.

    2. גם שש אליפויות רצופות - בקליבלנד או בבית אחר, עם כריס בוש או בלעדיו - לא ימחקו את שתי הדקות האחרונות של לברון ג'יימס במשחק השישי בבוסטון. כניעה מוחלטת, תבוסתנות, מרד נגד מאמן שמתחנן אליך מהקווים ללכת לעשות פאול, להילחם עד שבאמת אין סיכוי. תשע הפרש, דקה לסוף, ושחקני קליבלנד עוקבים אחרי המנהיג שלהם ולא עושים כלום, ואז יוצאים להתקפה איטית, חסרת דחף שבסיומה זורק אנדרסון ורז'או שלשה. אכן, סוף מתאים לתקופת לברון בקליבלנד: ורז'או מהשלוש.

    3. יש לי כעת שני רפלקסים לשם לברון: שחקם שהוביל את הקבוצה שלו למרד נגד המאמן, ושחקן שלא יכול להוביל קבוצה לאליפות.

    4. לברון ג'יימס הוא לא כדורסלן אמיתי; הוא שחקן כדורסל עצום עם פיזיולוגיה של פעם בעשרה ביליון. אבל זה מה שהוא: תופעה פיזיולוגית שמצאה את מקומה במגרשי הכדורסל. לברון ג'יימס הוא לא מאהב של כדורסל, הוא לא יעשה הכל בשבילו ובשביל להיות הטוב בעולם. ניסיתי להיזכר ונכשלתי - לברון ג'יימס מעולם לא ריגש אותי.

    5. יכול להיות שהוא אינו מרגש בגלל שגם הוא מוצר; רובוט בסמלי נייקי. אני מעדיף פי אלף כדורסלן שנעלם מהמגרש אחרי הפסד אחרון בפלייאוף, מאשר רובוט שמיישם את התוכנה שקבעו לו בנייקי ומראה שרוח הספורטיביות לא משה ממנו גם אחרי הפסד. עולם ומלואו קיים בין לברון שלפני השריקה וזה שאחריה. "יש לי קבוצה ויש לנו תוכנית משחק ואנחנו הולכים ליישם אותה". זה מה שלברון אמר אחרי המשחק כשהוא מתייחס לתוכניות בקיץ. עולם ומלואו קיים שם, מלא בדולרים ובלוגו של נייקי.

    טוב לדעת (מקודם)

    הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

    בשיתוף שחל
    לכתבה המלאה

    דונט בי לייק מייק

    6. הקורא רונן דורפן מבקש שאפסיק לתת חלקיקי אחוז מהאשמה לגורמים אחרים. שהאשמה נופלת מאה אחוז על לברון. שזו הקבוצה שלו ושזה המאמן שהוא קבע שיאמן והמאמן הזה עושה בדיוק את מה שלהברון רוצה שיעשה. אני חולק על האמירה הזו: מייק בראון הוא איש מבוגר עם מעמד מסויים ואחריות עצמית וכבוד עצמי והוא מגיע מבית הספר לניהול על שם פופוביץ' בסן אנטוניו.

    אני מנסה להגיד שבראון היה להגיב לכל מצב בסדרה הזו: להושיב את לברון במשחק החמישי, לנסות הרכבים אחרים, מהירים יותר נגד הרגליים הזקנות של בוסטון, משהו. אף אחד לא מנע מבעדו. לברון לא היה מנפנף אותו אם היה מחליפו, דן גילברט לא היה מפטר אותו במשחק השישי אם הוא היה מריץ את היקסון עם ורז'או, מון, ג'יימס ו-וויליאמס. הבחירה היתה של בראון. הוא היה יכול לצאת עם מעט כבוד (מישהו היה כותב משהו נגדו אם היה מוציא את לברון? אולי היו משבחים את האומץ שלו לתת אמירה). בראון בחר לצאת מושפל. עוזר מאמן לשארית חייו בעולם הכדורסל.

    5. האם יש קשר בין הפריחה החברתית בפיניקס לבין הניוון והדמורליזציה הקבוצתית בקליבלנד? תגידו לי אתם. הכדורסלן הגדול הקטן ביותר בהיסטוריה.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully