בחוברת "חממת האלופים" שיצאה לציון 35 שנות קיום הפועל פתח תקווה ב-1961, הוכרז רשמית על בנייתו של אצטדיון חדש למועדון במקום המגרש המיושן ברחוב אברבנל בעיר. גם אז, כמו היום, ציפיות לחוד ומציאות לחוד, כשהאגודה הודיעה כי כבר בתוך שנה וחצי האיצטדיון יהיה מוכן וכי "מלבד מגרש הכדורגל הגדול יוקמו מתקני אתלטיקה קלה חדישים, מסלול לריצות באורך 400 מטרים. עם סיום בנייתו יכיל האיצטדיון 15 אלף מקומות ישיבה ועוד 15 אלף מקומות עמידה". שש שנים לאחר מכן הוקמה האורווה, בשעתה האיצטדיון השני בטיבו רק לבלומפילד, אבל במהרה עול כבד על הפועל פתח תקווה.
מעבר לבחירות ארכיטקטוניות מצערות, האורווה היא סמל לסיום ימי הזוהר של הפועל פתח תקווה ושקיעתה האיטית אל הבינוניות ומטה מזה. "נכנסו אל האיטצדיון באיגרא רמה ואנחנו עוזבים אותו בבירה עמיקתא", מבכה עוזי כהן, כדורסלן העבר של המועדון שהיה בהנהלת האגודה בעת בניית האיצטדיון. עד 1967, אז נכנסה הפועל פתח תקווה אל האורווה, הספיקה הקבוצה לזכות בשש אליפויות ובגביע המדינה ב-17 עונות של כדורגל ישראלי. מאז, ב-43 עונות זכתה הקבוצה בגביע בודד ובארבעה גביעי טוטו.
"הבעיה באורווה שהיא בנויה בצורה כל כך לא ביתית עם יציעים מרוחקים, שהפועל פתח תקווה לעולם לא נהנתה מיתרון ביתיות", מנתח אלון חזן שזכה עם הקבוצה בתואר המשמעותי היחידי שלה בימי האורווה. "יש למועדון הזה באופן מסורתי קהל נפלא, אחד הטובים בארץ. גם עכשיו כשהם כבר המון זמן בתקופה רעה הם מביאים לפחות 5,000 צופים לכל משחק בית, אבל אף פעם בתור שחקן אתה לא מרגיש את זה יותר מדי בגלל שהיציעים רחוקים. דווקא במגרשי חוץ הרבה פעמים הקהל אפקטיבי הרבה יותר".
אבל בהסתדרות
"בתקופתנו, גם התנאים הרעועים במגרש שיחקו תפקיד משמעותי ופגעו בנו", ממשיך חזן את משנת דור הזהב האחרון של הקבוצה בשנות ה-80 וה-90. "אם זה חדרי ההלבשה המוזנחים, התת תנאים במקלחות והשירותים, ובטח ובטח כר הדשא שלרוב היה במצב רע מאוד ופגע בהצלחת הקבוצה. עובדתית היינו קבוצה מאוד טכנית ומוכשרת וכר הדשא הרס לנו. בטדי, בלומפילד או רמת גן נראינו הרבה יותר טוב. היינו מאבדים נקודות בבית מול קבוצות נחותות שניצלו את תנאי המגרש".
אלא שרבים מהאנשים שהפועל פתח תקווה יקרה לליבם רואים סיבות אחרות לכישלון הקולוסאלי של הקבוצה באורווה, לפחות ב-20 השנים האחרונות. "האיצטדיון הזה נגוע בשחיתות של ההסתדרות שהובילה לניהול כושל", בטוח אמנון מזרחי, שזכה עם הפועל פתח תקווה בכל שש האליפויות שלה וזכה לשחק גם במגרש הישן וגם באורווה. "ההסתדרות מכרה את האיצטדיון והאדמות בנזיד עדשים למאיר שמיר, והוא לא בא לבנות קבוצה אלא לבנות בניינים". עוזי כהן מוסיף כי "עובדתית אם לא היו מוסרים בחינם את המגרש למאיר שמיר, היינו כיום המועדון הכי עשיר בארץ כי רק הקרקע של האצטדיון, לפני הבניינים שנבנים עליו, שווה 500 מיליון שקלים. בהפועל מחנה יהודה, גם מהם מאיר שמיר ניסה לרכוש את האצטדיון, ידעו לעמוד על הרגליים האחוריות, אנחנו לא".
רכישת האדמות ובניית האורווה מומנה למעשה על ידי אנשי ושחקני האגודה, כשבסיום הבניה הועברה השליטה על האדמות להסתדרות הארצית למשמר, כיוון שבאותן שנים לא היו עמותות. זאת, כאמור, מכרה את המגרש למאיר שמיר תמורת עשרה מיליון דולרים שמומנו כמעט במלואם על ידי עיריית פתח תקווה והטוטו. "אני מגיל 9 שורץ במועדון, ואני זוכר איך כל אחד הביא מהבית מה שיש לו, גם אם זה 3 או 5 לירות, בשביל האצטדיון, ואנחנו השחקנים שיחקנו בחינם", ממשיך מזרחי. "בטקס הנחת אבן הפינה אני לא זוכר אף אחד מההסתדרות שם. הם בגדו בנו, ואולי בגלל זה האורווה בגדה בנו".
בדרך לעתיד חדש
"גם את האורווה, למרות שבכל תקופתה חלה הידרדרות במעמד הקבוצה, ניתן לחלק לשני עידנים עד מאיר שמיר וממאיר שמיר", בטוח שוער העבר של הקבוצה, שחר ילין. "הרי מה שככל הנראה משך אותו הן האדמות, וזה בסדר גמור. זו השקפת עולמו ואני מפרגן לו ומאחל לו ולצאצאיו אושר ועושר כחול אשר על שפת הים, אבל העובדות מדברות בעד עצמן איזה מועדון הוא קיבל ואיזה הוא מוסר בחזרה. הוא קיבל את אחד מהמועדונים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, פס יצור מספר אחת לשחקנים, מחלקת הנוער הטובה בארץ, והחזיר מועדון מרוסק, בלי בית, בלי מגרש למחלקת הנוער, שלילדים באגודה אין איפה להתלבש לפני ואחרי אימון, מועדון שייקח לו הרבה זמן להתאושש. זו מתמטיקה פשוטה".
"לדעתי היציאה מהאורווה, על אף שנעשית בטון צורם מאוד, תוציא את הפועל פתח תקווה מהתקופה הרעה ותכניס אותה, וגם את מכבי פתח תקווה, ללופ חיובי", ממשיך ילין. "יש פה קידמה, ואנחנו נתחיל להתאושש. מועדון כמו הפועל פתח תקווה אי אפשר להרוס, אבל הוא בהחלט במצב קטסטרופאלי שייקח הרבה זמן לצאת ממנו, וזה מתחיל באצטדיון החדש ובמגרשי האימונים שהנוער יקבל סוף סוף. ישנו גם תהליך של התפכחות בציבור שמבינים שבסופו של דבר מאיר שמיר רק הזיק להפועל פתח תקווה, והוא לא יוכל ולא ירצה גם להראות את פרצופו באצטדיון החדש. על אף שלעניות דעתי מהיכרותי עמו הוא אדם טוב בבסיסו, הוא לא אוהד הפועל פתח תקווה כמו שהוא טוען. איזה אוהד מוכר את הקבוצה שלו בשקל?".
"בגלל כל מה שמתלווה לאורווה, מעבר לעצב שלי כאחד ששהה בה כל חייה, יש שמחה בפרידה הזאת", מסביר מזרחי. "אני אגיע למשחק האחרון להיפרד מהאצטדיון שהיה ביתי במשך כל כך הרבה זמן ואקווה שנצא לדרך חדשה, ללא שחיתות ונחזור להיות מה שהיינו". מי שלא יגיע להיפרד הוא עוזי כהן. "הזמינו אותי ושקלתי את זה, אבל זה קשה לי מדי", הוא מסביר. "אנשים אולי יתקשו להבין את זה, אבל בתור אחד מאלה שבנו את האצטדיון, זה כואב מדי לראות אותו מסיים ככה". אלון חזן מבין לליבו של כהן, אבל מבין גם כי "נוסטלגיה זה דבר טוב, אבל להיפרד מהאורווה זה הרבה יותר טוב לכולם".
עשרת הרגעים הגדולים בימי האורווה
1. ליל הצינורות (04.06.1974):
משחק הגומלין בחצי גמר גביע המדינה הביא את בית"ר ירושלים לאורווה לאחר הפסד 1:0 בימק"א, כשתיקו היה מספיק למלאבסים כדי להגיע לגמר. המשחק נראה גמור לאחר שבית"ר נותרה בעשרה שחקנים ובדקה ה-60 העלה וגדי צלניקר הכחולים ליתרון, אלא ששלוש דקות לאחר מכן בית"ר כבר השוותה ובדקה ה-83 הירושלמים הצליחו לבצע מהפך דרמטי ששלח את הקבוצות להארכה. עשרים דקות בתוך ההארכה השווה שמוליק רוזנטל את התוצאה, וחמש דקות מאוחר יותר כבש משה שוייצר שער שנוי במחלוקת שחיסל את תקוות הירושלמים להגיע לגמר.
הקהל הבית"רי, חלקו חמוש עקב השינויים בחוק נשיאת הנשק לאחר מלחמת יום הכיפורים, זעם ופרץ למגרש תוך שהוא עוקר את צינורות ההשקייה במקום ומשתמש בהם כדי להכות שחקנים וסדרנים על כר הדשא. חלק מהשחקנים מוכנים להישבע עד היום כי יריות נורו לעברם. מרבית שחקני פתח תקווה הצליחו לברוח מהמגרש, כשבוריס נורמן הגדיל לעשות וקפץ מעל לחומות האצטדיון ונמלט לעבר הפרדסים. בגמר הפועל פתח תקווה אכלה צינור מהפועל חיפה.
2. אלי אוחנה מסיים את הקריירה (27.09.1998):
האורווה לא סולחת ולא שוכחת, וקצת יותר מ-24 שנים לאחר ליל הצינורות נוקמת את נקמתה בבית"רים כשהסמל הגדול ביותר של המועדון, אלי אוחנה, מסובב את ברכו עקב תנאי המגרש הרעועים, קורע את הרצועה ומסיים למעשה את הקריירה. החלוץ האגדי אמנם לא הודיע על פרישה ישר לאחר הפציעה, אך לא הצליח מעולם להחלים ממנה ואת הצעד האחרון שלו כשחקן פעיל עשה באותה נקודה ממנה יצא בוריס נורמן לריצת השטח בפרדסי פתח תקווה.
3. מוראד מגמאדוב מפציע (03.09.1994):
המחזור השני בעונת 1994/95 ערך היכרות בין הבלם הסובייטי מוראד מגמאדוב לבין האורווה, הרבה לפני שהוא ידע שיותר לא יצא משם לעולם. במרוצת השנים הפך מגמאדוב לסימן ההיכר של מכבי פתח תקווה המתחדשת ולאחד משחקניה הגדולים בהיסטוריה, וזכה גם לתואר הלא רשמי "האזרי הנאמן בעולם".
4. כיבוש אירופה (26.08.1997):
לאחר 0:0 במשחק הראשון בחוץ, כשבטווח תומאס גראבסן עזב את הדנים לטובת המבורג, מצליחה הפועל פתח תקווה לנצח את ויילה 0:1 בבית לעיניי קרוב ל-9,000 צופים משולהבים וגורמת למדינה שלמה להבין שישראל הצטרפה רשמית לאירופה. בסיבוב הבא הגרילו הפתח תקוואים את ראפיד וינה, וכמעט ויצרו סנסציה נוספת והדיחו גם אותם, אך חוסר ניצול מצבים של המלאבסים ושער שיוויון של האוסטרים במחצית השנייה טרף את הקלפים.
5. האורווה מתגייסת (יוני 1967):
עוד לפני שהושלמה לחלוטין, התגייסה האורווה לשירות צה"ל במלחמת ששת הימים כחפ"ק לכוחות השריון במהלך תקופת ההמתנה והמלחמה עצמה. בכך הפכה רשמית לאצטדיון הראשון שמגויס לשירות מילואים פעיל בישראל. הגששים עוד יכתבו על זה תסכית יום אחד.
6. מכבי חיפה גונבת אליפות (01.06.1991):
בעונה שמסמלת יתר מכל את הפועל פתח תקווה המודרנית, הצליחו המלאבסים לאבד דאבל עם הפסד בגמר הגביע למכבי חיפה ותיקו מאופס בבית במחזור ה-29, גם הודות לטעויות שיפוט חמורות מאוד, יש יאמרו המצדיקות ועדת חקירה. יוסי שושני אמנם כבש צמד שערים כשרים למהדרין, אך השופט חיים ליפקוביץ פסל אותם, ומכבי חיפה המשיכה כל הדרך אל הדאבל שאמור היה להיות כחול.
7. מותו של מאיר בלומנטל ז"ל (21.11.1974):
יומיים לפני משחק חשוב מול מכבי תל אביב, בו אמור היה הבלם מאיר בלומנטל לחזור להרכב לאחר שריצה עונש הרחקה, התמוטט השחקן בן ה-22 במהלך האימון. המאמן בועז קאופמן ניסה להחיותו בזמן שהשחקנים הזעיקו אמבולנס, אך ללא הועיל, כשבלומנטל החזיר את נשמתו לבורא בנסיעה הקצרה מהאורווה לבלינסון הסמוך.
8. הפועל פתח תקווה חוזרת לקדמת הבמה (26.05.1984):
לאחר שפל חסר תקדים בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 והידרדרות לליגת המשנה, הצליחה הפועל פתח תקווה לנצח במחזור הסיום את הפועל חולון 0:3 באורווה ולעלות בחזרה לליגה הבכירה כשאלפי אוהדים גדשו את כר הדשא עם סיום המשחק. מעבר לחזרה לליגה הלאומית, העלייה סימנה את תחילת ההתאוששות של הפועל פתח תקווה ומגמת העלייה שלה שנבלמה רק בסוף שנות ה-90.
9. פיצוץ פתח תקוואי (23.02.1980):
באחת מהעונות הקשות בתולדות הפועל פתח תקווה הגיעה היריבה העירונית לדרבי ופירקה אותה לחתיכות. בדקה ה-3 היא כבר כבשה את הראשון, אך הפועלים עוד נשארו אופטימיים כששתי דקות לאחר מכן הצליחו להשוות, רק כדי לראות את מכבי כובשים עוד רביעייה לרשת של שאול נחום. בדקה ה-80 החליט יעקב שריר להרחיק את יעקב בוטבול מהפועל לאחר עבירה קלה יחסית, מה שהוביל לתגרה על כר הדשא בה הורחק גם ציון יוסף, ונתן את האות לפריצת אלפי אוהדי לכר הדשא כדי לפוצץ את המשחק.
10. נחום סטלמך נפרד מהאורווה (14.06.1969):
גדול השחקנים שאי פעם ראה באורווה כביתו נפרד ממנה רק שנתיים לאחר חניכתה בניצחון 0:1 על בני יהודה. כיאה להפועל פתח תקווה, עונת הפרישה של סטלמך הייתה די מביכה והקבוצה סיימה רק במקום ה-9 ולראשונה מאז הקמתה לא הייתה בצמרת הליגה, אך הצליחה לזכות בגביע ה-20. סטלמך המשיך כמאמן הקבוצה ולא נחל הצלחה גדולה מדי, אך יישאר תמיד הסמל הגדול ביותר של הפועל פתח תקווה ושל הספורט בעיר.
