פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אבי, בנה לנו איצטדיון

        גמר הגביע הזכיר לאורי שלף כמה גרוע האיצטדיון הלאומי. עכשיו הוא מצא את הדרך בה לוזון יוכל להותיר חותם חיובי

        יום גמר הגביע אמור להיות יום מרגש. בכל זאת, לא בכל שנה מגיעה קבוצתך האהובה למעמד הנכסף, מרחק ניצחון אחד ממפגש עם כבוד נשיא המדינה ומהנפת הגביע בתנועות קצביות. זהו יום לחגיגות, זמן איכות לבילוי משפחתי באדום ולשריפת צעיפים אדומים בכתום. למרות כל זאת, לא הרבה התרגשות אחזה בי בשעות שלפני המשחק, אלמלא הכרטיסים שקניתי מראש והילדים אותם התחייבתי לקחת - כנראה שכלל לא הייתי הולך.

        לא, זה לא היה הלחץ מפני בני יהודה האנמית (מישהו יכול אולי להסביר לי מה הייתה תוכנית המשחק הגאונית שלהם בחצי השני?) או הפחד שנסיים עונה מופלאה ללא כל תואר לדפי ההיסטוריה, אלא המחשבה שלוותה בדיכאון עמוק על הבילוי המיועד באצטדיון רמת גן, אצטדיון שנבנה כאילו היה מיועד לארח מצעדי ראווה צבאיים של משטרים חשוכים ולא משחקי כדורגל. מה כבר יש להגיד על האצטדיון הלאומי שלנו שעוד לא נאמר? ממש פרצופה של המדינה, או אם תרצו של הכדורגל הישראלי. עצם היותו בעיר מיותרת כמו רמת גן מדברת בפני עצמה.

        אני לא יודע מה איתכם, אבל בשלושים השנה האחרונות בהם אני אוהד הפועל תל אביב, עוד לא זכיתי להיות בנוכחותם של 25,000 אדומים במגרש אחד. אבל מה כל זה שווה באצטדיון ממנו לא רואים כלום ולא שומעים כלום? תוסיפו לזה את 10,000 אוהדי השכונה ותקבלו 35,000 צופים שמספקים אווירה שמקבילה לרעש שעושים עשרה אוהדים במתנ"ס הקרוב לביתכם.

        זה גם לא משנה איפה תשבו, ביציע המערבי והמחודש לכאורה, אשר בבנייתו שכחו להתייעץ עם מומחה לאקוסטיקה ואשר בו היציע התחתון נמוך מדי והעליון גבוה מדי, בטריבונות המזרחיות המיושנות, שתוכננו למאה הקודמת ובהם המרחק אל הדשא גדול מהמרחק בינינו לבין קפריסין, או ביציעים מאחורי השערים, שנראים כל כך מנותקים עד שלרגע חשבתי כי הם בכלל שייכים לאצטדיון אחר.

        אוהדים שביקרו בהם מספרים על מרחבים אדירים הנראים כאילו הם בכלל מיועדים לאכלוס פרות ואשר מהם הדבר היחיד שניתן לראות הוא את העבודה הקשה שמשקיעים הילדים שמחזירים את הכדורים. ביום בהיר, כך מעדכנים אותי, ניתן לראות גם את המחליפים מתחממים. אני מודה, על הדשא עוד לא הייתי, אולי משם רואים ושומעים הכול.

        בנימה פסימית זו אני פונה מכאן, בפניה נרגשת, למר אבי לוזון. אבי היקר, שאיפתו של כל מנהיג בר דעת היא לחרוט את שמו לדיראון עולם בדפי ההיסטוריה. הרי לא תיזכר כמי שבזמנו עלתה נבחרת ישראל לטורניר כלשהו, אלא כמי שהמציא את שיטת הקיזוז המגוחכת ואין לך באמת את היכולת לקדם את הכדורגל הישראלי או אפילו לשווק אותו כאילו כן קידמת. אז אבי, אם אתה לא רוצה להיות עוד תמונה על הקיר במשרדי ההתאחדות, אנא ממך, בנה לנו אצטדיון.