1. חטא היוהרה. כל מה שקליבלנד עשתה מאז ההדחה על ידי אורלנדו אשתקד היה להכין את הקבוצה לנקמה נגד אותה אורלנדו בדיוק: הביאו את שאקיל כדי לא לעשות דאבל טים על דוויט הווארד, הביאו את פארקר ומון כדי שיהיה הרכב אתלטי מספיק להגיע לקלעים המרווחים של אורלנדו, ואם זה לא הספיק הביאו את אנטואן ג'יימסון - התשובה הקליבלנדית לאיום הרשארד לואיסי מאורלנדו. רק שבדרך שכחו שם את בוסטון. התכונה הדומיננטית היום בבוסטון היא גאווה. אף אחד לא אמור לשכוח קבוצה עם שלושה שחקנים בדרך להיכל התהילה.
2. קווין גארנט חגג על ג'יימסון, ואחריו גם גלן דיוויס. אני לא אומר שג'יימסון היה טרייד רע או שהוא לא אמור לשחק, אבל בטוח שהוא שצריך למצב את עצמו מחדש בסדרה הזו. שישחק בעמדה שלוש - אולי ככה ורז'או והיקסון יקבלו יותר דקות.
3. ברבע הרביעי, כשבוסטון הכניסה את היתרון שלה לעשירון השלישי, טיילה המצלמה ברחבי האולם ואיתרה אוהדים מקומיים במצוקתם. זה פכר בשערו בייאוש, זו כוססה את אצבעותיה המניקוריות, אחר הסתיר את עיניו, והאחרון פשוט בהה, לא מאמין, על המגרש. המצלמה התעכבה עליו שניה אחת, ועוד אחת, ושניה שביעית ואז קלטתי שזה לא אוהד; זה מייק בראון, המאמן.
4. בראון הוא האחראי העיקרי לכך שקליבלנד הפסידה משחק בגלל לברון, ולא למרות לברון. מצבי קליעה וחסימות לאנתוני פארקר (מעל חמישים אחוז מהשלוש בסדרה)? ג'יימסון לעמדה שלוש? היקסון? אולי לוותר על אוניל (שנתן משחק טוב) לטובת קצב יותר מהיר שיעייף את ישישי בוסטון? משהו? עשרים הפרש ומשחק גרוע, ומייק בראון מתעקש על השיטה.
5. בעצם, הוא כן הכניס את דניאל גיבסון, שהיה טוב ב-2007.
6. ומעל כל ההפסד הזה בלטה רוח האפאטיות. מגיב אחד כתב לי שהקהל של קליבלנד הפך לקהל קונצרטים, אבל אני לא מוצא שום סיבה שקהל צריך להתאמץ יותר משחקני הקבוצה שלו. משחק מספר חמש היה הבעת אי אימון של שחקני קליבלנד במאמן שלהם.
פרופסור לג'אמפ שוט
7. לעומת בראון, ובלי קשר לתוצאה הסופית, דוק ריברס מרוויח שוב את המעמד שלו בין המאמנים המובילים בליגה כיום. בוסטון עוצרת את המומנטומים של קליבלנד בסדרה ובתוך המשחקים והיא על סף עלייה לגמר המזרח בשנה שבה ריברס היה חייב לשנות את כל הסטטוס הקבוצתי שלו ולתת לרייג'ון רונדו את ההנהגה. ריברס והעוזרים שלו אחראיים גם להגנה המרגשת של הסלטיקס אמש.
8. בהפסקת המשחק, באולפן של TNT, קני סמית נתן את ההגדרה הטובה ביותר ליכולות של רכז הסלטיקס. לרונדו, לפי סמית, יש תחושה נדירה לגבי קצב המשחק הנחוץ לבוסטון: משחק אחד הוא מציב סטטיסטיקות מפלצתיות, ובמשחק הבא הוא נותן לשלושת העוזרים הראשיים שלו להיכנס למשחק, ואז מפרק את קליבלנד ברבע השלישי.
9. נניח שאתה מאמן כדורסל של ילדים שרק התחילו לשחק כדורסל. אתה יודע שאת הווינריות של ג'ורדן אי אפשר ללמד, גם לא את הפיזיקליות הפנומנלית של לברון או את הגובה של פאו גאסול. מה שיש לך זו אפשרות ללמד יסודות כדורסל, כשרון נלמד. אני מנסה לחשוב על מישהו ששכלל את הכשרון שלו לרמה פנומנלית כמו שריי אלן עשה עם הזריקה שלו. ילדים צריכים לשבת ולראות את ריי אלן זורק שעות על גבי שעות. האמן והכדור, פרופסור לג'אמפ שוט.
10. אני מנסה לחשוב על משהו שיגרום לי להאמין שפיניקס כן מסוגלת לעבור את הלייקרס ואני לא מוצא. אולי הרוח הקבוצתית והקונטקסט שבו משוחק כדורסל בקבוצה שמונהגת על ידי סטיב נאש. תסתכלו מטה, ותראו כיצד נראות הטיסות ונסיעות האוטובוס של הסאנס. האם דבר כזה קיים בקבוצות אחרות בליגה? בלייקרס, למשל?