הצייד נשאר רעב

"אתה זורק את הסרט הזה לזבל כדי ללכת ולבצע פשע!"

"אתה טועה, ילד. זה לא פשע. לצוד פיל זה חטא – החטא היחידי בעולם שאפשר לבצע ברישיון".

(הבמאי ווילסון (קלינט איסטווד) מצדיק את התנהגותו בפני התסריטאי וריל (ג'ף פיי), "צייד לבן לב שחור", 1990, תסריט: פיטר וירטל)

נחזור לרגע לעתיד, כמו מרטי מקפליי במכונית ה"דלוריאן" המשודרגת, ונביט על טקס היכל התהילה הקרוב, בעוד כשלושה חודשים. בין מלך הריצה למלך המסירה יעמדו שם – מעט נחבאים אל הכלים – שני שחקנים שמעולם לא זכו למנת ההערצה והחשיפה לה זכו סמית' ורייס, אך בזכות כישרון יוצא דופן ונחישות בנו לעצמם קריירה שהביאה אותם לעמוד בשורה אחת עמם. אלה הם כמובן ג'ון רנדל, התאקל ההגנתי של מינסוטה בשנות התשעים, וריקי ג'קסון, הליינבקר החיצוני של הסיינטס בשנות השמונים.

רנדל, שלא נבחר בדראפט כלל, הטיל אימתו על ק"ב מכל הצבעים והגדלים במשך 14 עונות, והיה שחקן ההגנה הדומיננטי ביותר של קבוצה מצליחה שהתבססה על התקפה נוצצת. הוא פרש עם 137 סאקס, כולל שמונה עונות רצופות של 10 לפחות. הישגיו מדרגים אותו במקום השישי בכל הזמנים (יחד עם ריצ'רד דנט מהגנת ה-46). הפסים השחורים שנצבעו על פניו לפני כל משחק היו כה מוגזמים עד שהשחקן מייקל ריצ'רדס (קריימר הבלתי נשכח) בחר להתחפש לרנדל בקטע הפתיחה של מאנדיי נייט פוטבול בעונת 98'. ולמרות זאת, לא נבחר רנדל בהזדמנות הראשונה להיכל, ובחירתו כעבור שנה נתפסה כהפתעה מסוימת.

יחד עם רנדל נבחר צייד נוסף, ריקי ג'קסון, עליו נרחיב בהמשך הפרק. ג'קסון הוא דוגמה מובהקת אף יותר מרנדל – הוא נאלץ להמתין שמונה שנים לבחירה, למרות שדורג במקום העשירי עם 128 סאקס. בחירתו הכתה בתדהמה את רוב הפרשנים והאוהדים – לא רק צייד ק"ב נוסף, אלא גם שחקן הסיינטס, הראשון שנכנס להיכל.

רנדל וג'קסון מסמלים במידה רבה את מעמדם של ציידי הק"ב בהתמודדות על המקום בהיכל. הסטטיסטיקה הרשמית שהעניקה להם לגיטימציה – הסאק – הוכרה על ידי הליגה רק בעונת 82', כך שה"טהרנים" מתייחסים אליה עדיין כאל תוספת מיותרת. מקומם המכריע של הציידים במשחק הבנוי על התקפת מסירה אינו זוכה לכבוד המגיע לו בקרב הגוף הבוחר, המורכב רובו ככולו מעיתונאים שגדלו בעידן הריצה ומתייחסים להגנת מסירה כאל חלק שולי במשחק. כך, כמו התופסים, גם הליינבקרים החיצוניים והקיצוניים ההגנתיים נאלצים לעמוד בתור ארוך. למרות שיפור מסוים בשנים האחרונות, שחקנים בשיעור קומתם של קווין גרין וכריס דולמן (יותר מ-300 סאקס יחדיו) ממתינים כבר זמן רב, ואינם יודעים כלל אם אכן ייבחרו ביום מן הימים.

דראפט 86' נכשל, כפי שציינתי בפרקים הקודמים, בכל התחומים כמעט. אבל דווקא בשדות הציד הצליחו הקבוצות הבוחרות הרבה מעל למשוער. מחזור 86' הוציא מקרבו לא פחות מארבעה שחקנים עם 100 סאקס ומעלה – הישג ייחודי ששום מחזור אחר לא השיג. בפרק זה נחקור שלושה מבין הארבעה (אל דאגה, הרביעי יככב בפרק הבא), וננסה להבין מה גרם להם לאבד את דרכם בכביש המהיר לקנטון.

עשרים שנה בדיוק לפני שהכתה הסופה "קטרינה" בחוף מפרץ מכסיקו והציפה את העיר ניו אורלינס, מכריחה את התושבים למצוא מפלט בסופרדום – השתוללה סופה אחרת סביב האולם הענקי. היא לא הייתה קטלנית כ"קטרינה", ואיש לא העניק לה שם (ודאי לא שם "סקסי" ואקזוטי), אך היא הביאה - כמו "קטרינה" אחריה – לשינויים מרחיקי לכת בגורלם של הניו אורלינס סיינטס.

באמצע שנות השמונים לא היה מקום אומלל יותר בליגה מאשר הסופרדום, ולא היה מצב אומלל יותר בתרבות האמריקנית מאשר להיות חובב ספורט בניו אורלינס. ה"ביג איזי" טרם התאוששה מעזיבת קבוצת הכדורסל שלה, הג'אז, שהעדיפה לברוח לחופי אגם המלח הגדול מאשר להישאר בעיר, והנחמה היחידה שנותרה לה הייתה קבוצת הפוטבול הכושלת, שזכתה אז לכינוי "האיינטס" (בתרגום חופשי – האפסים או הכלומניקים). תמונותיהם של האוהדים הסובלים, החובשים שקיות נייר חומות על ראשיהם מרוב בושה בהישגי הקבוצה ובכך שהם עדיין משלמים כסף טוב לחזות במשחקיה, הופצו בכל רחבי המדינה והפכו את העיר למושא לעג וקלס.

מאז הקמתה בעונת 67' לא הצליחה ניו אורלינס לסיים ולו עונה אחת במאזן חיובי. היא שימשה כשק חבטות לשתי הקבוצות הבכירות בבית המערב, הראמס והניינרס, ואפילו הנמושה השנייה בבית – אטלנטה – שיפרה על גבה את מאזנה מדי פעם. למותר לציין כי זכייה באליפות הבית או אף הגעה לפלייאוף כוויילד קארד היו בבחינת חזון תעתועים עבור אוהדי ה"איינטס".

המצב עוד החמיר לאחר ששלוש הקבוצות שהצטרפו לליגה אחרי הסיינטס הצליחו במהלך העשור האחרון לצאת ממרתפי הליגה ולהגיע להישגים מרשימים. סינסינטי זכתה באליפויות בית והגיעה לסופרבול בעונת 81'; סיאטל הפכה בהנהגתו של הק"ב דייב קרייג לקבוצת פלייאוף לגיטימית ושיחקה בגמר החטיבה; ואפילו טמפה ביי – ה"שכנה" ממזרח שהייתה בעבר הבדיחה של הליגה - נהנתה מארבע עונות של הצלחה, כולל הגעה לגמר החטיבה. רק הסיינטס נותרו שקועים עמוק בבוץ, משחקים פוטבול מזעזע מול יציעים ריקים למחצה בחללו העצום והחרישי של הסופרדום.

בעונת 85' נמאס המצב סופית על הבעלים, ג'ון מיקום, והוא הודיע כי בכוונתו להעביר את הקבוצה לג'קסונוויל (כמובן, 10 שנים לפני הקמת הג'אגוארס) אלא אם יימצא מישהו שיקנה ממנו את הסיינטס כדי להשאירם בעיר (הוא לא השתמש במילה "פראייר", אך הרעיון היה ברור). למרבה הפלא, הצליח מושל לואיזיאנה למצוא את הפראייר המבוקש – טום בנסון, סוחר מכוניות מצליח ובעל כמה בנקים קטנים, שהסכים להציל את העיר מאבדן של הקבוצה המקצוענית האחרונה.

בנסון הבין כי על מנת לשנות את גורל הקבוצה עליו לשכור מנכ"ל בעל ניסיון בפרויקטים כאלה – והוא שכר את ג'ים פינקס, האיש שהקים מאפס את אימפריית מינסוטה, יצר את חוליית "אוכלי האדם הסגולים", בנה סגל שהגיע ארבע פעמים לסופרבול וקינח בשיקום של שיקגו ברס והחזרתם לפלייאוף לאחר עשור וחצי בתחתית (כולל בחירתם בדראפט של וולטר "סוויטנס" פייטון, מייק סינגלטרי ודן "דנימל" המפטון). פינקס, שנחשב לגאון לאחר הישגיו במינסוטה ושיקגו, היה האיש היחידי לדעת בנסון שיוכל לשלוף את הסיינטס מהמרתף.

פינקס לא בזבז זמן רב, ומייד מינה מאמן חדש לקבוצה – המאמן המצליח ביותר בליגת USFL שזה עתה התפרקה, מי שזכה בשתי אליפויות מתוך שלוש עונותיה של הליגה, הלא הוא ג'ים "פלייאוף?!" מורה. תוך פחות משנה התחלפו כל בעלי התפקידים החשובים בקבוצה, והמהפך במשרדים התבטא עד מהרה במהפכה על המגרש.

"אני שומע אתכם נושמים, ילדים, ואני יודע שאתם שם למטה. אני מתחיל לכעוס מאד. נגמרה לי הסבלנות, אני בא למצוא אתכם עכשיו..."

(ה"כומר" הרוצח הארי פאוול (רוברט מיצ'ם) מלמד את ילדיו החורגים אהבת אב מהי, "ליל הצייד", 1955, תסריט: ג'יימס אייג'י)

מורה הגיע לניו אורלינס עם תכנית מדויקת ומדוקדקת וניגש מייד לביצועה. הוא החליט כי בעיית הבעיות של הסיינטס הייתה בהגנה, והפתרון לבעיה היה טמון בשיטתו של מתאם ההגנה ביל בליצ'יק מהג'איינטס – הלא היא שיטת 4-3. כמו בליצ'יק, התמקד מורה בהקמת חוליית ליינבקרים אימתנית, שבנוסף לעצירת משחק הריצה תפעיל גם לחץ כבד על הק"ב היריב.

למרכז הכובד של החוליה בחר מורה בשחקן אלמוני לחלוטין ששיחק עבורו בקבוצה המפורקת, פילדלפיה סטארס. סם מילס שיחק במכללת מונטקלייר סטייט הזעירה ועקב הרקע הצנוע שלו וממדי גופו הקטנים לא נבחר כלל בדראפט. כמו שחקנים רבים באותה תקופה מצא בית בליגת USFL, ותחת הדרכתו של מורה הפך לכוכב הסטארס ולכוח העיקרי בהצלחתם. כעת למעשה קיבל את ההזדמנות להגיע "בדלת האחורית" לליגה שדחתה אותו לפני שלוש שנים. כפי שניתן לצפות, שיחק מילס בטירוף מהרגע שדרך על כר הדשא. רצונו להוכיח את עצמו (וגם להחזיר טובה למורה שהביא אותו) העניק לו כוח מעבר למידותיו.

מילס הצטרף לכוכב ההגנה היחיד של הסיינטס מאז הקמתם, הלא הוא ריקי ג'קסון שבסיפורו פתחנו את הפרק. ג'קסון שיחק למעשה לבדו עד להגעתו של מורה. הוא היה פס-ראשר מעולה שהגיע ממכללת פיטסבורג (שם שיחק עם דן "הגבר" מרינו) וזהר על הרקע האפור של הגנת הסיינטס, מה שהביא לבחירתו לפרובול החל מעונתו השלישית ואילך. מורה ייעד לו את התפקיד המכריע במערך 4-3 – זה שנוצר עבור לורנס טיילור הגדול בג'איינטס.

לעמדה השלישית בחוליה הביא מורה שחקן נוסף מליגת USFL, וון ג'ונסון ששיחק בג'קסונוויל בולס. תפקידו היה בעיקר כיסוי הטייט אנד ותמיכה במילס נגד הריצה. כמו מילס, גם ג'ונסון שיחק במוטיבציה חריגה והתלה כשחקן ברמה גבוהה ביותר שגרם לסקאוטים להתחרט על כך שהחמיצו אותו בדראפט 84'.

נותר מקום אחד – מקום שפינקס ומורה התכוונו למלא באמצעות הדראפט הראשון שלהם, הלא הוא דראפט 86'. בסיבוב השלישי מצאו השניים מציאה – פט סווילינג, ליינבקר מג'ורג'יה טק, שקיבל את העמדה החיצונית מול ג'קסון. סווילינג לא היה השחקן המהיר ביותר בעמדתו, וגם לא החזק ביותר – אך כמו מילס וג'ונסון, חיפה הצד המנטלי שלו על הצד הפיסי. סווילינג חשב רק על דבר אחד – הפלת הק"ב, ובכל מהלך הסתער על הקו כמו קמיקזה על אניית מלחמה.

כבר בעונתם הראשונה יחד הצליחו הארבעה לבצע מהפך מוחלט בהגנת הסיינטס. ההגנה זינקה 15 מקומות בדירוג היארדים (מ-22 ל-7!) ועשרה מקומות בדירוג הנקודות. הסיינטס התייצבו וסיימו את העונה במאזן 9:7, עם מומנטום חיובי בהחלט לקראת העונה הבאה. רביעיית הליינבקרים סומנה מייד כאחראית העיקרית לשיפור, וזכתה לכינוי משלה: ה"דום פטרול", משמר הכיפה. מבעד לנייר החום של השקיות החלו האוהדים להעז ולקוות כי ימיהם של ה"איינטס" חלפו ללא שוב.

ואכן, בעונת 87' הבשילה תכניתו של מורה, וההגנה שבנה דורגה במקום החמישי ביארדים והרביעי בנקודות! בסיוע ההגנה הקשוחה הצליח הק"ב בן לואיזיאנה, בובי אייבר הקייג'ון, להוביל את הקבוצה למאזן 2:10 ב-12 המשחקים ששוחקו בסגל מלא. רק הפסד אחד מבין שלושת המשחקים של סגל המחליפים מנע מהסיינטס לזכות באליפות בית המערב לראשונה בתולדותיהם – הניינרס של ג'ו מונטנה הקדימו אותם בניצחון אחד. המאזן 3:12 הספיק לסיינטס כדי לתפוס מקום היסטורי בפלייאוף, ואפילו לקבל יתרון ביתיות בסיבוב הראשון. המהפכה של בנסון, מורה ופינקס רשמה נצחון ראשון, אך מורה החל את ההיסטוריה העגומה שלו ב"פלייאוף?!" עם תבוסה למינסוטה בסופרדום.

החל מעונת 87' השתלט סווילינג על המקום בהרכב והחל להאפיל על הכוכב הוותיק ג'קסון, שתפקידו הצטמצם נוכח הצטיינותו של השחקן הצעיר. סווילינג השיג 10.5 סאקס בעונה המקוצרת (12 משחקים) והתפרסם כאשר הפיל פעמיים את ג'ו מונטנה הגדול בהפסד הביתי לניינרס. לאחר נסיגה מסוימת בעונתו השלישית – פרץ בעונת 89' עם 16.5 סאקס, הישג שהביא לו בחירה ראשונה לפרובול. 6.5 מתוכן באו בצמד המשחקים נגד אטלנטה, כשהק"ב כריס מילר הופך לבובת האימונים של סווילינג. גם חברו למחזור, ג'ים אוורט מהראמס, לא יצא נקי, וסווילינג הפיל אותו ארבע פעמים בצמד המשחקים. עונת 89' הסתיימה במאזן חיובי עבור הסיינטס, אך לא היה די בכך להביאם לפלייאוף. ה"דום פטרול" לעומת זאת המשיך להתקדם, כאשר וון ג'ונסון הצטרף לסווילינג בהוואי.

בעונת 90' שחזרו הסיינטס את הישגם מלפני שלוש עונות, כאשר ניצלו את שקיעתם של הראמס (עליה כתבתי בפרק הקודם) ותפסו את המקום השני בבית המערב. הם נכנסו לפלייאוף ברגע האחרון – וגם הפעם הפסידו בסיבוב הראשון, הפעם בשיקגו. ג'ונסון וסווילינג שוב טסו להוואי, כשסווילינג משיג 11 סאקס – מתוכן ארבע במשחק אחד על ויני טסטאוורדי האומלל מטמפה ביי (טסטאוורדי ודאי שמח בדיעבד על כך שבשנותיו בטמפה לא היו הסיינטס יריביו לבית, כך שלא נאלץ לפגוש בסווילינג פעמיים בשנה...)

עונת 91' הייתה העונה הגדולה ביותר בתולדות הסיינטס (ונותרה כזו עד 2006). ה"דום פטרול" הגיע לשיא יכולתו, כשג'קסון מבצע קאמבק מרשים וגם מילס חוזר לימים הטובים. חוליית הליינבקרים המעולה הובילה את הקבוצה למאזן 5:11, כשההגנה מובילה את הליגה ביארדים ובמקום השני בנקודות. סווילינג הפציץ עם 17 סאקס, ג'קסון הוסיף 11.5, ג'ונסון ומילס חסמו את האמצע – הסיינטס ניצלו את חילופי הק"ב בסן פרנסיסקו בין מונטנה לסטיב ינג, ולראשונה מאז הקמתם זכו באליפות הבית.

האליפות ההיסטורית העניקה לסיינטס אירוח משחק פלייאוף נוסף בסופרדום, ושלושה מחברי המשמר – סווילינג, ג'ונסון ומילס – נבחרו לפרובול, כשסווילינג נבחר גם לאול פרו. נקודת השיא של העונה מבחינתו הייתה בניצחון החוץ על הראמס, כשהפיל שלוש פעמים את אוורט.

אוהדי הסיינטס השליכו לפח את שקיות הנייר והתייצבו בהרכב מלא למשחק מול... אטלנטה, עוד נמושה לשעבר שזכתה מן ההפקר בעונת 91'. שתי היריבות הוותיקות מבית המערב ניצבו זו מול זו ב-28 בדצמבר 91', וה"דום פטרול" התכונן ללכוד את ה"מסתנן", הלא הוא הק"ב מילר. פציעתו של וון ג'ונסון חייבה את מורה לשנות מערך ל-3-4 הסטנדרטי, כשמילס במרכז וג'קסון וסווילינג משני עבריו. הניתוח הצליח – חמש הפלות של מילר – אך החולה מת, שכן הק"ב האורח הצליח בכל זאת למסור לכמעט 300 יארד ושלושה טאצ'דאונים, ושלח את הסיינטס הביתה בפעם השלישית.

סווילינג וחבריו האמינו שמזלם חייב להשתנות אם ימשיכו לשחק באותה רמה, ואכן התעלו על עצמם בעונת 92' והובילו שוב את ההגנה למקום הראשון ביארדים והשני בנקודות. ג'קסון המשיך את השיפור ביכולתו עם 13.5 סאקס, וסווילינג תרם 10.5, כשג'ונסון ומילס ממשיכים לחסל את רצי היריב. בתום עונת 92' שיפרו הסיינטס את מאזנם ל-4:12 – וכל ארבעת חברי המשמר נבחרו לפרובול, עם בחירה נוספת של סווילינג לאול פרו.

מאז עונת 92' חלפו 18 שנה. ראינו הגנות גדולות נותנות הצגות על המגרש, שוברות שיאים ומביאות אליפויות. אך מעולם לא אירע שארבעה ליינבקרים מאותה קבוצה נבחרים יחדיו לפרובול. הישג זה נותר (וכנראה ייוותר לנצח) ייחודי ל"דום פטרול". למרות זאת, לא היה די ב-12 הניצחונות כדי לחזור על אליפות הבית, שכן סטיב יאנג הפך לשחקן הטוב בליגה והוביל את הניינרס למאזן 2:14.

הסיינטס התנחמו במשחק בית נוסף בפלייאוף, הפעם נגד פילדלפיה, קבוצת הגנה אדירה בפני עצמה. דווקא לאחר עונה כה מוצלחת, והפעם גם בהרכב מלא, נכשל ה"דום פטרול" לחלוטין נגד הק"ב האתלטי רנדל קנינגהאם והרץ הית' שרמן. הסיינטס הפסידו 36:20, ה"פטרול" השיג סאק אחד בלבד, ובכך בא הקץ לימי הזוהר של מורה בסופרדום. עם מאזן 4:0 מאכזב בפלייאוף המשיך המאמן בדרכו לאינדיאנפוליס, שם ביצע מהפך מרשים לא פחות עם הקולטס – אך לא הצליח לנצח משחק "פלייאוף?!" עד פרישתו.

הכישלון מול האיגלס סימן את סוף דרכו של משמר הכיפה. ג'קסון עבר לניינרס, שם היה שותף לאליפות האחרונה של שושלת ה"ווסט קוסט". כפי שאמרנו בראשית הפרק, הוא גם היחיד שזכה בינתיים להגיע לקנטון – ללא ספק עקב זכייתו בגביע לומבארדי. מילס מצא מקומו בקבוצת האקספנשן מקרוליינה, והצטיין בשורותיה לזמן קצר. ג'ונסון עבר לפילדלפיה לעונה אחת בטרם פרש.

סווילינג, מצדו, עבר מייד לאחר ההפסד הרביעי בפלייאוף לשורות דטרויט, שם הצטיין ונבחר שוב לפרובול – בפעם החמישית. אך בשתי עונותיו שם הפסיד בסיבוב הראשון בפלייאוף, כך שמאזנו נותר מאופס.

הצייד הקטלני סיים את הקריירה שלו עם ארבע עונות בינוניות אישית וקבוצתית באוקלנד. הוא פרש לאחר 13 עונות עם 107 סאקס וחמש בחירות לפרובול. העובדה שהיה "אחד מארבעה" מצד אחד, ולא הצליח מעולם לעבור שלב בפלייאוף מצד שני, פגעה בדימויו מבחינת בוחרי ההיכל, וכיום נראים סיכוייו להיבחר נמוכים מאד, בעיקר לאחר בחירתו של ג'קסון, שמהווה מעין "אפליה מתקנת" של הסיינטס.

עם זאת, ה"דום פטרול" לא נשכח מלב, ורשת הטלוויזיה של הליגה בחרה ביחידה כחוליית הליינבקרים הטובה ביותר בכל הזמנים – לפני "מסך הפלדה", "מפלצות המידוויי" ו"שלטון הארגמן" מבולטימור.

ד"ר סטלר: "נגיע לשם אם נרוץ"
מלדון: "לא, לא נגיע"
ד"ר סטלר: "למה לא?"
מלדון: "כי צדים אותנו"

(הצייד הלבן רוברט מלדון (בוב פק) מסביר את המצב לד"ר אלי סטלר (לורה דרן), "פארק היורה", 1993, תסריט: מייקל קרייטון)

עונת 86' הייתה ידועה מראש כעונת מעבר בסן דייגו. הייתה זו עונתו האחרונה של "האיש הזקן" בהתקפת "אייר קורייל" המהוללת, צ'רלי ג'ויינר, וגם הק"ב דן פאוטס והטייט אנד הנפלא קלן ווינסלו היו לקראת סוף הקריירה שלהם. מתוך הנחה הגיונית שמקבץ כישרונות כזה לא יגיע כל כך מהר שוב לאצטדיון ג'ק מרפי (כיום "קוולקום"), פנה המאמן דון קורייל לחיזוק ההגנה דווקא, ובחר בסיבוב הראשון של הדראפט (מס' 8) את לסלי אוניל, הקיצוני ההגנתי מאוקלהומה סטייט. קורייל קיווה שאוניל, שחקן בעל כוח עצום ותנועות זריזות ומפתיעות בקו ההתנגשות, ימלא את התפקיד בו כיכב בזמנו פרד דין, מעוז ההגנה של הצ'ארג'רס שעזב לסן פרנסיסקו והחליש בכך מאד את הקבוצה.

קורייל לא הצליח להחזיר את הצ'ארג'רס למעמדם מתחילת העשור, ופתיחת העונה שלהם הייתה כה גרועה עד שהמאמן הנערץ – אחד משני אבות עידן המסירה בליגה – פוטר לאחר שמונה משחקים בלבד, עם ניצחון בודד. "אייר קורייל" התרסקה ברעש אל ספרי ההיסטוריה של הליגה, והפעם לא היה אפילו הוריקן קטן (או הר געש באיסלנד) שניתן להאשימו בתאונה.

כישלונם של כוכבי ההתקפה המבוגרים לא הפריע ללסלי אוניל, כבר בעונת הרוקי שלו, לעשות שם לעצמו. הוא הפך מיידית לאימת המוסרים במערב, מעין "ילד רע" בסגנון הריידרס – דווקא בשורות יריבתם לבית. במשחקו הרביעי בלבד כמקצוען התעלל (3 סאקס) במרק ווילסון, הק"ב של הריידרס, במשחק חוץ לעיני הקהל המטורף בקולוסיאום, שלא הבין כיצד הצייד הצעיר אינו לובש מדי שחור וכסף. כדי להוכיח שלא מדובר בהבזק חולף הפך אוניל את הק"ב המחליף חסר המזל של דאלאס, סטיב פלור, לפנקייק בהפסד הביתי לקאובויס כשהפילו לא פחות מחמש פעמים. האוהדים שסבלו מעונת 12:4 משפילה התנחמו בעלייתו המטאורית של הרוקי המוכשר. אוניל נבחר לרוקי ההגנתי של העונה, עם 12.5 סאקס ב-13 משחקים, והוסיף גם שתי חטיפות שאחת מהן הוחזרה לט"ד. אך עדיין לא היה די בכך להביאו לפרובול.

זמן קצר לאחר קבלת התואר היוקרתי חש אוניל את עוצמת קללת דראפט 86', כשנפצע והחמיץ את כל עונתו השנייה. הוא חזר בעונת 88' למשרה חלקית, ונראה כצל של עצמו. אבל בעונה שאחריה חזר למלוא יכולתו, שוב השיג 12.5 סאקס, ולשיאו הגיע בניצחון הביתי על פילדלפיה, כשהצליח לרדוף על פני כל המגרש אחרי רנדל קנינגהאם המהיר ולהפיל אותו 3.5 פעמים. הפעם לא התעלמו הבוחרים מהיכולת שהפגין, והוא קיבל את הכרטיס הראשון שלו להוואי.

העונה הבאה ביססה סופית את מעמדו של אוניל ככוכב הגנתי בליגה. הוא השיג 13.5 סאקס ונבחר בשנית לפרובול. אך כל ההישגים האישיים לא סייעו לקבוצתו, שהמשיכה להפגין יכולת חלשה. בארבע העונות שלאחר פרישתו של פאוטס החליפו הצ'ארג'רס ארבעה ק"ב פותחים, כולל ג'ים מקמהון הוותיק וג'ון פרייז אלוף הפציעות. כולם נכשלו, ולאחר עונת 91' פוטר מאמן שלישי בשש עונות. הדבר פתח את הדרך להגעתו של המשקם, בובי רוס.

רוס היה מאמן מכללות מצליח ביותר, שהצליח להצעיד את ג'ורג'יה טק הצנועה לאליפות (משותפת) בעונת 90'. כשהגיע לסן דייגו הבין שעם כל הזוהר והתהילה של "אייר קורייל", לא הצליחה קבוצת ההתקפה המשוכללת במשימה אחת "פשוטה" – להגיע סוף סוף לסופרבול. הצ'ארג'רס לא זכו באליפות הליגה המאוחדת מעולם, לא הוזמנו ל"נשף הגדול", ואליפות ה-AFL הבודדת שלהם נרשמה כחודש לאחר רצח הנשיא קנדי. רוס הגיע למסקנה כי יש לשנות כיוון, לא להתרפק על זיכרונות העבר ("אייר קורייל" וה"סופר צ'ארג'רס" משנות ה-60) אלא לנסות ולהתקדם בסגנון שונה לחלוטין: פוטבול "כמו פעם", משחק ריצה דורסני והגנה חזקה.

הסמל לשינוי שהתכוון רוס לחולל בקבוצה היה השחקן סביבו נבנתה – לא עוד כוכב התקפה כמו בעבר אלא שחקן הגנה. אולם כאן התגלתה שוב קללת מחזור 86', שכן רוס לא התכוון ללסלי אוניל.

בדראפט 90', שנתיים לפני הגעתו של רוס, בחרו הצ'ארג'רס ליינבקר מאוניברסיטת דרום קליפורניה בבחירה מס' 5. שמו יוצא הדופן ועתיר ההברות הסגיר את העובדה שמדובר בשחקן מאיי האוקיינוס השקט. הוא היה השחקן השלישי מהאיים שהגיע למעמד בכיר בליגה, אחרי מוזי טאטופו מסמואה, הפולבק של ניו אינגלנד (ואביו של לופה מסיאטל), והסנטר של סן פרנסיסקו, ג'סי ספולו מהוואי.

טיאיינה באול סיאו ג'וניור נולד בסן דייגו להורים שהיגרו מסמואה. את שנותיו הראשונות העביר על האי, אך חזר לקליפורניה (לפרבר צפוני של סן דייגו) בגיל בית ספר והצטיין בפוטבול (טייט אנד וליינבקר), כדורסל ואתלטיקה. באופן טבעי המשיך לאימפריה של דרום קליפורניה, שם הפך את המספר 55 לסמל הגנת האוניברסיטה (כמה ליינבקרים שבאו בעקבותיו וקיבלו מספר זה הפכו לכוכבים, ביניהם ווילי מקגינסט וכריס קלייבורן). הבחירה בו על ידי קבוצת עיר הולדתו נראתה טבעית. בעונתו השנייה, ממש לפני הגעתו של רוס, הדהים סיאו את הליגה עם 130 תיקולים ושבע הפלות ק"ב – מספר גבוה מאד לליינבקר בצד החלש האמור לעצור את הריצה. הוא נבחר לפרובול בפעם הראשונה מבין 12 רצופות. וכשהתמנה רוס למאמן סן דייגו החליט כי עם כל הכבוד לכישרון יוצא הדופן של אוניל, סיאו הוא מנהיג ההגנה – ובנה את המערך כולו סביב כישוריו של הליינבקר הצעיר.

מאותו רגע ואילך הפכה הקריירה של אוניל להערת שוליים בספר הזהב של "ג'וניור" סיאו. הדומיננטיות של סיאו העמידה את כל שאר השחקנים בצילו. השפעתו חרגה מתחום הקבוצה – בעקבותיה החלו קבוצות הליגה לגייס שחקנים רבים ממוצא פסיפי, כשהמפורסמים מביניהם היו מרק טואיניי, דן סליאמואה וכמובן קווין מוואיי. ובהנהגתו אכן הגיע המהפך המיוחל, כאשר כבר בעונה הראשונה של רוס ניצחו הצ'ארג'רס 11 מבין 12 משחקיהם האחרונים, וזכו באליפות הבית לאחר הפסקה של 11 שנה. והם עשו זאת בדרכו של רוס – הגנת ברזל (רביעית בליגה בנקודות ויארדים) והתקפת ריצה דומיננטית (שישית במספר הנשיאות).

רוס מינה את הק"ב סטן המפריס – עוד אחד שנכשל בוושינגטון בתקופת ג'ו גיבס – לנהל את ההתקפה השמרנית שלו, והמפריס עצר את הקרוסלה בעמדה זו ונותר הק"ב הפותח במשך שש עונות. על הקרקע השתמשו הצ'ארג'רס בקהילה שלמה של רצים אלמוניים למחצה, כדי לחלק את העומס האדיר (כמעט 500 ניסיונות בעונה). אוניל נתן את עונתו הגדולה ביותר, וסיים עם 17 הפלות, 4 מהן של כריס צ'נדלר בניצחון חוץ בפיניקס. אך בעיני האוהדים והתקשורת היה רק עוד שחקן ב"קבוצה של ג'וניור".

לאחר שסיימה את העונה במאזן 5:11, אירחה סן דייגו בסיבוב הראשון של הפלייאוף את יריבתה לבית המערב, קנזס סיטי, וניצחה על האפס. אוניל הצטיין במשחק הפלייאוף הראשון בקריירה שלו והפיל פעמיים את הק"ב דייב קרייג, שהכיר אותו "היטב" מימיו בסיאטל. אך בסיבוב השני פגשו הצ'ארג'רס בק"ב בלתי ניתן להפלה – דן מרינו, בעל שחרור הכדור המהיר בהיסטוריה. ככל שניסה אוניל, לא הצליח להגיע אל דן "הגבר" בטרם עזב הכדור את זרוע הנפץ שלו. מרינו הפך את היוצרות על סן דייגו וניצח אותה – על האפס...

"הג'ונגל... התעורר לחיים ולקח אותו"

(אנה (אלפידיה קרייו) מספרת לדאץ' (ארנולד שוורצנגר) מה באמת קורה לחברי הצוות שלו, "הטורף", 1987, תסריט: ג'ים תומאס)

לאחר עונה בינונית ב-93' חזרו הצ'ארג'רס לכושרם הטוב ובעונת 94' שברו סוף סוף את תקרת הזכוכית שבלמה אותם במשך 28 שנה. על עמדת הרץ השתלט נייטרון מינס (1,350 יארד), המפריס שיפר את יכולת המסירה, וג'וניור סיאו שוב התרוצץ מקו אורך אחד למשנהו וקבר כל מה שזז. אוניל נתן עוד עונה מצוינת (12.5 הפלות) ונבחר בפעם החמישית לפרובול. סן דייגו שבה לזכות באליפות הבית במאזן 5:11 (על חשבונם של הצ'יפס בהנהגת ג'ו מונטנה המזדקן) וניצחה את מיאמי בסיבוב השני של הפלייאוף על חודה של נקודה. גמר החטיבה נערך בפיטסבורג, והצ'ארג'רס שרדו בקושי את התנאים הקשים וההגנה מעולה של הסטילרס וניצחו 13:17. רוס הצליח במשימתו להביא את סן דייגו לסופרבול הראשון בתולדותיה.

בפרק הקודם סיפרנו כיצד היה ג'ים אוורט בדרכו לקריירה מפוארת בליגה, עד שלרוע מזלו נתקל יום חורף אפור אחד בפורטי ניינרס בשיא כושרם והובל לשחיטה. כעת הגיע תורם של הצ'ארג'רס לפגוש את המכונה מחופי המפרץ, שוב בעונה אדירה בהנהגתם של השחקן המצטיין של השנה, סטיב יאנג, והשחקן המצטיין של היובל, ג'רי רייס. הקבוצות השכנות נפגשו במקום המרוחק ביותר האפשרי, אצטדיון ג'ו רובי במיאמי, ב-29 בינואר 1995.

אוניל, שגם כך החל את הפלייאוף ברגל שמאל, וטרם רשם במהלכו ולו הפלה אחת, עבר במיאמי את היום הגרוע בקריירה שלו. התאקל סטיב וואלאס (עליו נספר בפרק הבא) לא אפשר לו להגיע לק"ב האתלטי. כשכבר נפרץ ה"כיס" של סן פרנסיסקו חמק ינג מיריביו ללא קושי בזכות יכולתו האתלטית המופלאה, וסיים את המשחק כשהוא מוביל את הניינרס הן בריצה והן במסירה, מוסר לשישה טאצ'דאונים (שיא סופרבול) ונבחר לשחקן המצטיין. הצ'ארג'רס שבו הביתה שמוטי זנב, ומאז ועד היום לא חזרו לנשף הגדול.

ההזדמנות הנדירה שניתנה לאוניל לשפר את סיכוייו להגיע להיכל התהילה – להוסיף טבעת אליפות לסטטיסטיקה האישית המרשימה שלו – נדרסה בגלגלי ה"ווסט קוסט". הוא נתן עוד עונה טובה בסן דייגו, נבחר עוד פעם אחת לפרובול, וסיים את הקריירה שלו כשחקן בינוני למדי בשתי קבוצות שלא הגיעו לפלייאוף, הצ'יפס והראמס (שנתיים בכל אחת).

לסלי אוניל פרש עם 132 סאקס (מקום שמיני בהיסטוריה) ושש הופעות בפרובול. אבל סיכוייו להיבחר להיכל, כך נדמה, הולכים ופוחתים משנה לשנה. לאחר בחירתו הבלתי נמנעת של סיאו, ממש כמו במקרה של ריקי ג'קסון ופט סווילינג, סיכויים אלה יפחתו לאפס.

ומה עם השחקן השלישי, אתם שואלים? אל דאגה, לא שכחתי אותו. מדובר בקלייד סימונס, שנבחר בסיבוב התשיעי על ידי האיגלס, ופרש עם 121 סאקס ב-16 עונות, שתי בחירות לפרובול, שתיים לאול פרו ואפס אליפויות. אלא שאין צורך לפרט את סיפורו: די בכך שתקראו שוב את סיפורו של אוניל, ותחליפו את השם "ג'וניור סיאו" ב"רג'י ווייט". כל השאר קוסמטיקה. על הגנת פילדלפיה בה שיחק סימונס בצילו של ווייט וג'רום בראון (ינוחו בשלום על משכבם) כבר כתבתי בסדרה "רגל אחת בחוץ", בפרק "רוחות של שינוי".

שלושה ציידים יצאו לדרך אל קנטון, אוהיו; אך הטרף, בינתיים, חמק מהם.

"בחמש קם צייד ויצא את ביתו
אל היער צעד ודרך קשתו
עד הערב סבב לא הצליחה דרכו
גם צמא גם רעב אחזו אותו"

(אהוד מנור, "אגדה יפנית", 1972)