שיגעון גדלות

כבר הרבה זמן שלא היה קונצנזוס תחזיתי כמו זה שסבב את הקאבס של טרום הפלייאוף. תרגיל ההודיני שביצעה הלייקרס מאז פגרת האולסטאר, האנמיות של אורלנדו והאכזבה מבוסטון ומהספרס הותירה את קליבלנד עם פור ענק בעמדת הזינוק לאליפות. אבל בעוד הקושי היחסי מול שיקגו נראה כמו סתם חימום עצל בדרך למשחקים חשובים יותר, הגיעה בוסטון וטרפה את הקלפים. אל תטעו, קליבלנד היא עדיין הקבוצה המוכשרת יותר והפייבוריטית מספר אחד לזכייה באליפות, אבל צמד המשחקים מול הסלטיקס עושה לי פלאשבקים לפלייאופים קודמים וגורם לי לחשוב שלמרות הסגל האינסופי וערימת הווטרנים, קליבלנד היא קבוצה עם סף שבירה מאד נמוך שברגעי מצוקה זורקת את ספר התרגילים מהחלון וחוזרת לשחק באחד (או שניים, כששאק על המגרש) נגד חמישה.

במשחק וחצי האחרונים בסדרה דומה מערכת היחסים בין לברון לחבריו לזו שבין מלכה לעבד שלה – יותר מאשר הוא רוצה לשלוט, הם רוצים להישלט, וממש כמו בשנה שעברה מול אורלנדו, הופך מייק בראון ממאמן עונה מוצלח לבובה שאינה יכולה או מעוניינת להשליט סדר בקבוצה. בכלל, קשה להתעלם מהעובדה שלברון נראה כמו מי שמצא את הזמן הגרוע ביותר לתת לזחיחות להשתלט עליו. זה התחיל מזריקת העונשין המגוחכת ההיא ביד שמאל (אל תטעו, הפציעה היא רק תירוץ קלוש לנסיון הפתטי לייצר עוד היילייט לקלטת), המשיך בעודף קשקשת סביב הזכיה ב- MVP, ויש רגעים בהם נראה שהוא רוצה להיות הגדול מכולם רק כדי שיוכל לשים את זה על שלטי הפרסומת ליד התמונה של הנעל. המשחק הבא של הקאבס הולך להיות קריטי ביותר. הפסד צפוי להעלות את מפלס הלחץ בקליבלנד לשיאים חדשים ולפתוח את דיון "לברון לאן" בזמן הגרוע ביותר האפשרי; נצחון משכנע יכניס הרבה שקט למערכת וימצב את קליבלנד שוב בתור הקונטנדרית הבלתי מעורערת. שווה לקום לפנות בוקר בשביל זה.

אם יש קבוצה שמגיע לה שאפו על הפוסט סיזן, זו בלי ספק בוסטון. זה התחיל בנצחון הקליל מול מיאמי - קבוצה שעל אף עליבותה האינסופית הצליחה לעשות הרבה מאד צרות להרבה מאד קבוצות במהלך העונה (ועל הדרך לפתור בעיות שינה להרבה מאד צופים מיוסרים) - והגיע לשיא, בינתיים לפחות, עם הנצחון האדיר בקליבלנד. קל לקפוץ בראש ולדבר על זה שמדובר כאן בחמישייה שקצרה אליפות רק לפני שתי עונות, אבל גם אחרון האוהדים יודה שלאורך יותר מדי חלקים של העונה זה נראה היה שהפרויקט של דני איינג' נפח את נשמתו. אבל בפלייאוף, כמו בסרטים גרועים של סטיבן סיגל, הגיבור מתאושש מהמכה בדיוק ברגע הקריטי, בעיקר בזכות מאצ'אפים שפתאום נראים לא רע בכלל.

אם יש משהו שסגל הקצר והזקן של בוסטון לא צריך זה לרוץ, ואחרי שמיאמי שיחקה לידיים שלה, מגיעה קליבלנד ועושה בדיוק את אותו הדבר: פירס מתגלה כאחלה שומר ללברון, גארנט בתור הסיוט של ג'יימסון בשני צידי המגרש, מו הוא השומר הגרוע ביותר האפשרי לרונדו, ופרקינס הוא אחד היחידים שמסוגל למנוע משאק לתפוס עליו מקום בצבע. כדי לשנות את זה יצטרך מייק בראון לצאת מהשוק ולהתחיל לשחק עם הרכבים מהירים יותר שכוללים שימוש נרחב בורז'או (רק 20 דקות למשחק בינתיים), לנסות את דלונטה ווסט כשומר עבור רונדו ואפילו להזיז את לברון לעמדה מספר 4 במטרה לרוץ את המגרש כמו משוגעים ולגרום לטריו של בוסטון להתחיל לנצל את המנוי שלהם לשח"ל. אלא שבינתיים זה נראה כאילו מייק בראון לא נמצא במצברוח היצירתי שלו, מה שאומר שבוסטון נמצאת בעמדה בכלל לא רעה להמשך הסדרה, ואם היא תעשה את הבלתי ייאמן ותנצח, יהיה קשה מאד להמר נגדה בהמשך.

כל מה שאתה צריך זה אהבה, שרו הביטלס, תוך שהם משתמשים בטעות במילה "אהבה" במקום ב"סוויפ על שארלוט" כפי שתוכנן במקור. לאחר עונה סדירה לא זוהרת במיוחד התייצבה הפיינליסטית דאשתקד מפלורידה לעימות מסקרן מול הבובקאטס ושיעממה אותנו למוות עם 0:4 מהדהד (ולמען הסר ספק, עמיתי למדור, מתי ברסקי, הוא שחזה את נפילת הסגנית כבר בסיבוב הראשון). בינתיים, בקצוות אחרים של אמריקה, היו עסוקות שתי הקונטנדריות מקליבלנד ואל איי בעיקר בלא לשכנע, ובלי לשים לב הכניסו את המג'יק לתפקיד אחלה ברירת מחדל לתואר האליפות. עדיין מאחורי קליבלנד, לא מספיק רחוק מהלייקרס, בוסטון או הספרס, אבל כזו שנראית כאילו יש לה עוד כמה הילוכים ספייר לקראת השלבים הבאים. למשל זה שיסחוט מדוויט הווארד קצת יותר ממוצעי סינגל פיגרס בנקודות ובריבאונדים, או כזה שיוציא מוינס קרטר משהו פחות מביך מ-1 מ-17 מצטבר מחוץ לקשת.

אז למה בכל זאת ברירת מחדל? משום שדוויט עדיין פחות מרשים מסופרסטארים אמיתיים כמו קובי או לברון, משום שרשארד, וינס ונלסון נראו במהלך העונה מרחק קילומטרים מתפקיד של סיידקיק ראוי לשמו, ובעיקר משום שבניגוד לשנה שעברה, ישנה הילה יבשושית במיוחד שעוטפת את הקבוצה הזו. בין אליפות עונת החוזה של לברון והקאבס, הריפיט של הלייקרס, הקאמבק היוסטוני של הספרס או הסלטיקס או הסיום ההוליוודי המפואר לקריירה של נאש, אם התואר יילך בכל זאת לאורלנדו, תהיו בטוחים שאף אחד לא יכתוב על זה תסריט.

משום מקום צץ ועלה לכותרות הדיון הנצחי סביב זהותו של הרכז הטוב בליגה. את האש הדליק דרון וויליאמס עם טפיחה עצמית מיותרת לחלוטין על השכם, מה ששלח כל פרשן בשקל (כולל אלו שעובדים בערוץ הזה) לנתח את תקפותה של הצהרת דרון. במפתיע, הצטרף כריס פול אל החגיגה, הציג בשידור חי את השאלה לצ'ארלס בארקלי, שמצידו לא התבלבל ונקב אף הוא בשמו של דרון, ממש אל תוך פרצופו של פול המופתע. שעתיים מאוחר יותר פתח נאש מחדש את הנושא עם הצגה אדירה מול הספרס, וכעת נראה הדיון הזה פתוח כמעט באותה מידה שהוא מיותר. אבל מה שכן אפשר לקחת מכאן זה את העובדה שדרון וויליאמס הוא עד כה הבחירה שלי לתואר השחקן המצטיין של הפלייאוף.

למרות מאצ'אפ לא קל מול צ'ונסי בילאפס הפיזי, התייצב דרון לכל אחד ואחד מהמשחקים של יוטה בפוסט סיזן והנהיג את הג'אז לנצחון קליל (יחסית) מול דנבר הביתית, ולמשחק ראשון צמוד בלוס אנג'לס שהפיח הרבה תקווה בליבם של המורמונים ועוזריהם, תוך שהוא מעמיד לא פחות מ-26 נקודות ו-11 אסיסטים למשחק, ומזכיר לנו שאם יכולתו של מנהיג נמדדת ברגעי ההכרעה, הרי שדרון הוא אחד המשובחים שיש לליגה להציע. בכלל, יוטה מרשימה מאד עד כה למרות הפציעות של קירילנקו (חוזר בסופ"ש) ואוקור (חוזר בגלגול הבא), ומקבלת לראשונה מזה 3 שנים פוסט סיזן פרודוקטיבי משני הכוכבים שלה, וסיוע בלתי צפוי מסי ג'יי מיילס ו-ווסלי מת'יוז – הרוקי שלא נבחר בדראפט - שקולעים 14 נקודות למשחק כ"א. אילו רק היתה להם הגנה סבירה, הייתי מעז לחלום על סנסציה. אבל לצערי, ולצערם, אין.

התלבטתי האם יש טעם לעסוק בשלב הזה גם במודחות ובמאוכזבות, והתפשרתי עם עצמי על אחת, שהיא בלי ספק המאכזבת הגדולה ביותר של הפלייאוף. אם את הנפילה של דאלאס ניתן לתרץ בגדולתה של הספרס, ומשארלוט לאף אחד לא היו ציפיות, הרי שאל דנבר התייחסו רבים וטובים כאל המועמדת מספר שתיים במערב. נכון, היום סימנים מוקדמים כדוגמת השבועיים המסיימים של העונה, אבל אני בספק אם מישהו חזה יכולת כל כך עלובה מקבוצה כל כך מוכשרת. למעט כרמלו אנתוני, לא היה שחקן אחד בדנבר שטרח להתייצב לסדרה - וכן, זה כולל גם את מיסטר ביג שוט, שלמרות ממוצעים סבירים לא תרם ולו התעלות אחת משמעותית במאני טיים, כשבמקום זה הוא מניח למר דרון וויליאמס להתעלל בו משל היה ישיש שנוסע בדן עם כרטיסיות בצבע ירוק.

בששת המשחקים מול יוטה שיחקה דנבר כדורסל שהוא ההיפך הגמור מכדורסל של פלייאוף – נטול אגרסיביות, אינטנסיביות, או כל מונח ארוך אחר שמעיד על כך שלקבוצה אכפת ממשהו. למרות הרכב מלא, וסגל שכולל בדיוק 2 שחקנים מנוסים בצד השני, הניחה דנבר לג'אז לסיים את הסדרה עם נתון בלתי נתפס של מעל 50% שדה שהסתכמו ב-111 נקודות למשחק, וכמות זריקות חופשיות שהיתה מביישת אימון של גולדן סטייט. נכון, התירוץ בדמות היעדרו של ג'ורג' קארל נראה מוצלח למדי, והיד המכוונת של עוזר המאמן אדריאן דנטלי לא ממש הועילה, אבל איכשהו נראה שדנבר, יחד עם דאלאס, פיניקס ויוטה, הן קבוצות שתמיד ניתן לסמוך עליהן שימצאו את הדרך לבעוט בדלי איכשהו. אז אולי, אם וכאשר קארל יבריא וישוב לאיתנו, יהיה שווה לתת לסגל הזה צ'אנס נוסף. איכשהו, אני בספק שגם זה יועיל.