מצאו את הנוסחה המפסידה

יום לפני המשחק נגד מכבי תל אביב, התבשר אלישע לוי שיאמן את מכבי חיפה גם בעונה הבאה, השלישית שלו במועדון. זו מחווה יפה של יעקב שחר, שהראה כדרכו בעיתוי המתאים מיהו בעל הבית בקבוצה. לא השחקנים, לא הקהל, לא התקשורת - הוא ורק הוא יקבע מי יאמן, דווקא בזמנים שבהם קם הספק הגדול. כמו שעשה עם גיורא שפיגל, כמו שעשה גם עם רוני לוי.

אל הדרך שבה השיגה מכבי חיפה את הניצחון על מכבי תל אביב עוד נחזור בהמשך, אבל מה שחשוב מבחינת הירוקים הוא שהם צלחו את המוקש הזה, אחרי שאשתקד השאירו בבלומפילד ארבע נקודות בשני מפגשים עם הצהובים. מי יודע איך היה המשחק מול מכבי תל אביב מתפתח לו היה שלומי ארבייטמן פותח על הספסל. בעצם, בואו נרחיב את זה עוד קצת: מי יודע איך היה המשחק מול הפועל תל אביב מתפתח לו ארבייטמן היה פותח בהרכב. אלישע לוי הבין את הטעות שלו, הרכיב את ארבייטמן, העלה גם את רפאלוב והשניים גמלו לו בשערי ניצחון. את התשובה לשאלה האם זה מאוחר מדי נקבל רק בעוד שבועיים, אבל כרגע מכבי חיפה עדיין חזק בתמונה.

זו הסיבה שהניצחון בבלומפילד כל כך חשוב לאלישע לוי. נראה היה שהוא מתחיל לאבד את הקהל ואולי גם את חדר ההלבשה. בהנחה שהירוקים ינצחו את בית"ר המפורקת ובני יהודה האפטית, האליפות תוכרע על הפרש שערים ובחיפה ימשיכו להישען על תירוץ הקיזוז כסיבה לאיבודה. מבחינת אלישע לוי, ההבדל בנסיבות עצום. גם קונוסים צריך לדעת לנצח, ונגד מכבי תל אביב הוא טפח על השכם לשני שחקנים ממורמרים וקיבל בחזרה שתי טפיחות שהורידו דרסטית את מפלס הלחץ. זו הבשורה הכי חשובה שיצאה למכבי חיפה מהמשחק הזה, בשורה ששווה הרבה יותר משלוש הנקודות.

הקהל של בית"ר ירושלים אף פעם לא היה סבלני במיוחד, אבל לזכותו ייאמר שדווקא בעונה כזו הוא היה רגוע, יחסית. כן, היו את העימותים עם יצחק שום, רק שאסור לשכוח שמדובר בשידוך מחודש שנוצר בנסיבות מעוותות למדי ונידון לכישלון מהרגע הראשון. מעבר לכך, לא שמענו על אירועים מיוחדים מהבירה. את המחאה הם העדיפו להביע ברגליים, טדי חזר בחודשים האחרונים לימי מאיר פניג'ל הלא ממש עליזים.

בשבת האחרונה נמאס להם סופית. הקרבן היה ברק יצחקי, שחטף מטר של קללות. יצחקי עושה הכל כדי להצדיק את האנטגוניזם כלפיו. מי שהצטייר בעיני רבים כ"אלי אוחנה החדש" בשל החזרה מאירופה לקבוצה והיה אהוד על יושבי היציע המזרחי, דאג להוריד לעצמו את המניות שבוע אחר שבוע. פעם אלה היחסים עם שום, פעם זה המעבר שלא צלח להפועל תל אביב ופעם זה סתם שיגעון גדלות שמוביל לחוסר עניין מופגן.

זו לא רק אשמתו של יצחקי, צריך לזכור את השתלשלות העניינים בבית"ר העונה, אבל העימות האחרון עם האוהדים הבהיר מעל לכל ספק שלשידוך הזה אין יותר תוחלת. הוא יעזוב, אבל בעיית התדמית תישאר. בין אם יגיע לאירופה (סיכוי קלוש) ובין אם ינחת בקרית אליעזר או בבלומפילד, יצחקי סיווג את עצמו העונה כפרימדונה. לא הוגן להשליך עליו את כל הבעיות של בית"ר, אבל אי אפשר להגיד שהוא לא הרוויח בשנתיים האחרונות ביושר את הדימוי הזה, דימוי שמקצר מאוד את פתיל הסבלנות כלפיו, ולא רק בבית"ר.

ששלמה שרף מבקר ב"יציע העיתונות" את לואיס פרננדז ואומר שלא מכובד שהמאמן הלאומי יפצח גרעינים ביציע.

כלל ידוע בספורט הוא שלאורך תקופה המספרים מתיישרים, במיוחד כשמדובר בתופעות גלובאליות ולא אינדיבידואליות. שחקן תותח יכול להיקלע למרה שחורה ולהיעלם, אבל קבוצה שמנוהלת נכון תמצא את הדרך להתאושש. זהו המקרה של עירוני קרית שמונה. היא אולי ירדה אשתקד בשברון לב, אבל איזי שירצקי פרש טרמפולינה אמינה וגמישה שהקפיצה אותה מהר בחזרה לליגת העל.

מי שצריך להרגיש מעודד במיוחד מהחזרה של קרית שמונה הוא אבי לוזון. הניפוח המלאכותי של ליגת העל הביא עמו חמש קבוצות שמתוכן אחת וחצי (הפועל באר שבע והפועל חיפה) מנוהלות נכון ועם בסיס כלכלי יציב, וכל השאר נשענות על הקפריזות של דמויות אניגמטיות כמו ירון קוריס או כאיד אבו עייש. את התוצאה המבישה ניתן היה לראות כמעט בכל שבוע על המגרש ומחוצה לו.

אלא שקרית שמונה מעוררת תקווה שהחולה ייצא בכל זאת חי מניתוח שנכשל. במקום רעננה (כנראה הנושרת הראשונה) יחזור מועדון מסודר עם הנהלה יציבה ומאמן טוב ומנוסה, צוות שמתאים ובנוי לליגת העל. לאט-לאט יצטרפו עוד מועדונים ותיקים עם גרעין אוהדים קשה ומסור (הפועל כפר סבא, למשל. אם לא השנה, בשנה הבאה), על חשבונם של השיירים החובבניים. איך אמרנו? בסוף המספרים מתיישרים, גם אם בכלל לא בטוח שזו הייתה התוכנית.

במידה מסוימת, העליהום על מכבי תל אביב מוגזם. עד כמה שזה נשמע מוזר ועד כמה שזה פאתטי, לשחקנים שעל המגרש לא היה מושג מה הם צריכים לעשות. לפני המשחק ניסח זאת העיתונאי הוותיק דן מרגלית כך: "תפסידו, אבל תילחמו". משפט אוקסימורוני שאיתו הם עלו לכר הדשא.

האוהדים הצהובים לא רצו לראות את הקבוצה שלהם יורדת עם הנקודות מבלומפילד, אבל הם גם לא רצו תצוגה ביזיונית כזו מהשחקנים שלהם. רק שכשהמסר ביציעים כל כך הרמוני, כשגרונות צהובים וירוקים שרים יחד "מי שלא קופץ אדום" ומפזמים שירי מחאה אלימים נגד אבי לוזון, הוא חודר גם למגרש. תצפו משחקנים להיות ספורטאים למופת ולהתנתק, בשורה התחתונה גם הם בני אדם. שחקני ליברפול קלטו שב"קופ" לא ממש רוצים להפריע לצ'לסי, אז סטיבן ג'רארד שלח פאס מדויק לדרוגבה. בלאציו הבינו שהפרעה לאינטר תביא אליפות לרומא, לכן הם פתחו רגליים בעידוד הקהל. גם במכבי תל אביב הבינו ביום שני שלא מצפים מהם לנצח. אז למה שישחקו בשביל לנצח?

זה לא מנקה, כמובן, את השחקנים על המגרש. מה שקרה בבלומפילד אתמול הוא ביזיון למועדון שמנסה בציפורניים לדרוש את מעמדו כגדול ביותר בישראל. מעניינת במיוחד התגובה של אבי נמני (תסמכו עליו - הוא לא רצה להיראות ככה והוא גם לא רצה להפסיד) לאחר מפגן הבושה הזה: "הקבוצה הטובה יותר ניצחה. לא עשינו בכוונה, השחקנים עשו את המקסימום". ועם מקסימום כזה הוא אמור לשכנע אותנו שהוא יכול לעשות משהו בדרבי.

מכבי תל אביב מגיעה למשחק הזה עם נחיתות עצומה, לא רק מבחינה מקצועית. הביטחון העצמי שלה נמוך והיא באה אחרי שני הפסדים ליריבה העירונית ומלקות תדמיתיות לא פשוטות. אבל מעבר לכך, מכבי תל אביב מגיעה למשחק הזה כשגם משקל העונה הבאה על הכף. די אם ניזכר כיצד ה-3:0 בדרבי שסיים את עונת 2006/7 חלחל היטב להכנות ל-2007/8 הקטסטרופלית. עם כל אלה צריך עכשיו נמני להתמודד. לא בטוח שהפעם יספיק "לעשות את המקסימום".