עוד הבדל בין פרגוסון לבניטז

אחרי הבישול הנהדר של סטיבן ג'רארד לדידייה דרוגבה, רציתי שלא ייכבשו עוד שערים במשחק בין ליברפול לצ'לסי. בעונה שכזו זה הזיכרון היחיד שאנו, אוהדי ליברפול, נוכל לקחת - שסטיבי ג'י ימנע ממנצ'סטר יונייטד את האליפות ה-19 שתאפשר לה לעקוף את ליברפול בטבלת האליפויות של כל הזמנים באנגליה. אבל זו רק דחיית הקץ, יונייטד תזכה באליפות ה-19 הרבה לפני שליברפול תעשה זאת, אם בכלל.

באנפילד שררה אתמול (ראשון) תחושה של הלוויה. הייתה זו פרידה מעונה עגומה במיוחד. גם את סיבוב הפרידה המסורתי מהקהל בסיום משחק הבית האחרון של העונה עשו השחקנים בחוסר חשק מופגן. רק האוהדים הנפלאים בקופ עוד נשארו דקות ארוכות להריע להם, למרות שזה לא ממש הגיע להם. אוהדים כאלה ראויים לקבוצה אחרת, אבל בחיים אין דבר כזה "מגיע", בטח שלא בכדורגל.

בסיום העונה שעברה, בה הייתה קרובה ליברפול מרחק נגיעה מהאליפות בפעם הראשונה זה שנים, נשאלה השאלה הגדולה: האם הייתה זו המדרגה האחרונה בדרך לאליפות המיוחלת או שמא התעלות חד-פעמית? התשובה הייתה מרוחה על כל העונה הנוכחית באותיות קידוש-לבנה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

מצדדיו של רפא בניטז נהגו לטעון במהלך השנים שליברפול נמצאת ב"תהליך" ובכך לתרץ את הכישלון, אך העונה הנוכחית ניפצה את התזה הזו לגזרים: לא תהליך ולא בטיח. העונה שעברה לא הייתה אלא התעלות חד פעמית, ארוכה אמנם, אך נדירה. ליברפול החזיקה נשימה כמעט עד הסוף, אבל נסעה על מיכל ריק. העונה הזו דמתה לרץ מרתון שנתן את הכל בעשרת הקילומטרים הראשונים, והגיע לקו הסיום אחרון, רצוץ וחסר נשימה.

מבט חטוף על הסגל של ליברפול למשחק אתמול ממחיש יותר מכל את הכישלון של בניטז בשש שנותיו באנפילד ואת הבלותה של תיאוריית "התהליך": מבין 16 השחקנים שעמדו (כן, עמדו) על המגרש או ישבו על הספסל, אולי שניים וחצי ראויים להיכלל בסגל של קבוצה הטוענת לכתר. ומעל לכל, שש שנים ובאופק אף לא שחקן צעיר אחד לבנות עליו לשנים הבאות, אף לא שחקן בית אחד שעלה במהלך התקופה הזו משורות קבוצת הנוער של המועדון והפך (ולו רק) לשחקן לגיטימי ברוטציה.

מנגד הייתה זו צ'לסי שנתנה את החותמת לעונה נפלאה מבחינתה. אם לא יקרה משהו מאוד לא צפוי (ולא יקרה), היא תזכה בשבוע הבא באליפות ושבוע אחר כך תקבל הזדמנות נהדרת להשלים דאבל היסטורי מבחינתה מול פורטסמות' המפורקת בגמר הגביע בוומבלי (אם כי אף פעם אל תהמרו נגד אברהם גרנט כשהוא ניצב כנגד כל הסיכויים).

קרלו אנצ'לוטי (שאודה, הייתי מבין הספקנים לגביו) הוכיח שהוא יכול להצליח גם מחוץ לאיטליה, גם במציאות הסבוכה של הכדורגל האנגלי, ועם כדורגל לא רע בכלל במשך רוב שלבי העונה. אומנם לא ברצלונה או ארסנל, אבל בהחלט לא משהו בסגנון הבונקרים של בניטז או מוריניו.

גם כשצ'לסי פתחה היטב את העונה קינן בתוכי הספק לגבי האיטלקי. סברתי שברגע שיגיע המשבר הראשון הוא עשוי לאבד את העשתונות ולתת לתקשורת הבריטית צמאת הדם לפרק לו את הקבוצה. אלא שהמשברים הגיעו, ועוד איך הגיעו, ואנצ'לוטי ניהל אותם בתבונה מעוררת הערכה: ההדחה מליגת האלופות (למוריניו, מכולם) והשערוריות של טרי אותן דאג להשאיר בחדר המיטות של הקפטן ולא להכניס לחדר ההלבשה ("ג'ון טרי... אררר... פרופשונל, נו פרובלם... אררר... טרייניג אול וויק, נו פרובלם...").

ומילה אחרונה על יונייטד. היא אמנם תסיים את העונה בלי האליפות ה-19 המיוחלת, אלא שזו, כאמור, עוד בוא תבוא. ובכל אופן, אלכס פרגוסון הוכיח דווקא בעונה כזו כמה הוא גדול: אחרי הפרידה מרונאלדו ואחרי שבחר שלא להביא לו מחליף ראוי, הנזק המקצועי ליונייטד כמעט ולא הורגש. הסקוטי הוכיח שוב איזה מנהל אנשים גאוני הוא כשהצליח להוציא מווין רוני אולי את העונה הטובה שלו במדי יונייטד, להחזיר את נאני מהקפאה רעב מתמיד, ואפילו להעיר פה ושם את ברבאטוב ולהוציא ממנו כמה שערים חשובים.

והכי חשוב, ביום שפרגוסון יעזוב את יונייטד (בעוד שנה, שנתיים, או שבעים...) הוא ישאיר מאחוריו תשתית מקצועית לעילא ושדרת שחקנים צעירה שרק מחכה לעלות ולטרוף את הדשא. איזה ניגוד זה למצב איתו יצטרך להתמודד, מי שלא יהיה, זה שיירש את רפא בניטז בליברפול. שלא לדבר על העובדה שגם פרגוסון התמודד העונה עם משבר לא פשוט ביחסים בין האוהדים להנהלת המועדון וידע, בחושיו השועליים, לנתב את זה לטובת הקבוצה על הדשא. בניגוד, שוב, לספרדי, שניצל זאת בכדי לספק תירוץ לכישלונותיו, לספק גם לשחקנים שלו אחד שכזה וליצור אווירה שלילית ומעיקה סביב הקבוצה.