ריחוק וסיקור אובייקטיבי אף פעם לא היו מנת חלקם של שידורי הספורט בישראל; בין אם מדובר בהשתנקות המרגשת של מאיר איינשטיין מהשוס של ראובן עטר נגד צרפת או האופן הבלתי ייאמן שבו ניב רסקין מכנה את אנדרו וויזנייבסקי "וויז" כאילו הם ישנו זה לצד זה בטירונות, שדרני ופרשני הספורט גילו אהדה קבועה לקבוצה הישראלית (שם, מסתבר, מותר לעשות בונקר במשחקים חשובים. בכל זאת, מדובר בגויים) ולעתים, במיוחד בליגת האלופות, אימצו קבוצה שישראלים אוהבים כדי להרגיש בכיף איתה מנצ'סטר יונייטד בסוף העשור הקודם וליברפול של בניון הן הדוגמאות הבולטות.
אלא שהמשדר המביך והמביש שהעביר יורם ארבל במשחק של ברצלונה נגד אינטר ביום ד' קבע שיאים חדשים ומרהיבים של ביזיון, שקשה שלא להשתמש במונח "הללויה" למראה הווירטואוזיות שבה ארבל, כשהוא נתמך באולפן ליגת האלופות, הצליח להפר קודים שהוא בעצמו בנה בעשרות שנים בהם היה שדר הכדורגל הטוב בישראל. במקום להיות עמוד האש שמראה לקהל הישראלי שגם אם ברצלונה נורא מגניבה, עדיין מדובר במשחק חשוב שיש בו צופים רבים, חלקם שומו שמיים תחזיקו חזק אינם אוהדי בארסה, ארבל ושות' העבירו את המשחק כאילו הם משדרים בערוץ ברצלונה פלוס לייב או גולד או ווטאבר. במקום להיות בית גם לאוהדי כדורגל שחושבים תביאו את השב"כ - שנושא ליאו מסי נופח מעבר לכל פרופורציה ושצ'אבי הוא בקושי פטריק ויירה עם שחקנים הרבה יותר טובים לצידו, יורם ארבל הרשה לעצמו לדבר על מאמן מעוטר ומנוסה כמו ז'וז'ה מוריניו כאילו מדובר בפרדי דוד ולהפוך את אינטר להפועל יהוד. האמירה שלו, "אני רוצה שברצלונה תנצח", היא כל כך אנטי-ספורטיבית ובוודאי אנטי-עיתונאית, שהיא הזדמנות מצוינת לומר לארבל "ככה לא בונים חומה".
מצטערים, מועדון המעריצים סגור
הישראליזציה שעברה ברצלונה, דרך שידורי ליגת האלופות ובמיוחד הפרשנות האובייקטיבית כעיתונות הסורית של נדב יעקבי, היא נושא למחקר בפני עצמו. אבל עצוב לראות שדווקא אולפן מקצועי, מושקע וזוכה פרסים כמו אולפן ליגת האלופות הפך בעונה הזו לסנג'ר של קבוצה שאפילו לא משחקת בישראל והדבר הכי קרוב לישראלי בה הוא שחקן מקבוצת המילואים. אלא שאחרי שכבר התרגלנו לראיית הרנטגן של שגיא כהן בכל איבוד כדור של צ'אבי ("גווארדיולה תכנן את זה מראש") והלהיטות של יעקבי להתמנות לתפקיד עורך האל-מונדו דפורטיבו, המשחק נגד אינטר הוכיח שתמיד אפשר להגיע נמוך יותר.
לכן, עבור אוהדי כדורגל אמיתיים וגם כאלו שמבאס אותם לראות משחק בטלוויזיה על Mute (כפי שהיה ראוי לעשות ביום רביעי), הגמר אינטר-באיירן הוא אולי לא הגמר האידיאלי מבחינת הכדורגל שישוחק בו, אבל הוא בהחלט המתנה שמגיעה להם כצופים שלא מסוגלים להבין למה כל הזמן רוצים שברצלונה תנצח בשמם. כבונוס, אפשר לקחת בחשבון שהשנה לא יהיו כתבות על מועדוני המעריצים שמתכנסים בפאבים כדי לראות את המשחק (היקים ישנים בשעה הזו ואוהדי אינטר מתבקשים לסור לקבלה ולהזדהות) ושהשידור החגיגי מחוף הבננה ביץ' או הרויאל ביץ' או מה שלא יהיה, יהיה שמח כמעט כמו הבונקר של אינטר.