שבעים מחלומות

"רק" 1,200 צופים הגיעו השבוע לצפות בהפועל אוסישקין במשחק סיום העונה, משחק הפרידה מהליגה הארצית ונציגותיה ברחבי הארץ, משחק הגומלין בגמר גביע האיגוד. היריבה - קבוצה צעירה וסימפטית העונה לשם אליצור כוכב יאיר. במשחק הגמר הראשון בחוץ קיבלנו בראש, הפסדנו 8, זה היה ההפסד הראשון שלנו העונה. הסימנים היו שם כל הדרך מתל אביב, ההפתעה הראשונה של הערב חיכתה לי ביציאה מכביש 6, שם במחלף גיליתי שיש חיים גם בצד המזרחי של כביש האגרה שחוצה את מדינתנו.

בכניסה לישוב, המטופח בדקדקנות מרגיזה, קידם את פנינו שלט שהזמין את ילדי הישוב לצפות במפלצת מתל אביב. התרגשתי. קצת פחות התרגשות אחזה בי כשאכלתי את הפיצה המקומית ועוד פחות כשראיתי שהילדים המקומיים, הם בכלל קומץ אוהדים מאורגן למשעי הקורא לעצמו בשם המאיים "הטחול הכחול". אז הטחול הרעיד את האולם, השלשות הומטרו על פרצופינו וביציאה מהמגרש רק רמי היו"ר שלנו היה מרוצה.

בכל הפסד עד עכשיו הוא היה מרוצה, שלושה כאלו היו בהיסטוריה הכבר לא כל כך קצרה שלנו: הראשון בחצי גמר הגביע בעונה שעברה, אחריו לגומלין בהדר יוסף נהרו 1,200 צופים. הבא היה בגמר, בגומלין כבר מילאו 1,500 איש את האולם והשלישי היה השבוע בכוכב יאיר, וזה מדוע היו"ר היה מרוצה. ציפינו להדר יוסף מלא בגומלין, 1,500 אוהדים משלוהבים, נודפים את אדי הניצחון הגדול בחיפה יומיים קודם, אבל התאכזבנו. רק 1,200 טרחו להריע כשגלעד שמחוני הניף את הגביע השלישי ברציפות, נודפים אדים ומשולהבים אמנם, אבל רק 1,200.

רמי טוען שהכול בגלל שלא חילקנו פליירים בבלומפילד שבוע לפני, ושהקדמת המשחק לטובת אלו שרצו לראות את הבונקר של אינטר לא תרמה למאמץ הקבוצתי. לפני שלוש שנים, באחת משיחות הפתיחה שניהלנו, בימיה הראשונים של המחשבה על הפועל אוסישקין, שאלתי את מאור הראל, ממייסדי הפועל אוסישקין, כמה צופים לדעתו יגיעו למשחקי הקבוצה הדמיונית. אני חשבתי שלא יותר מ-50, מאור טען שלפחות 150 ולמשחק האימון הראשון הרחק מעבר לקו הירוק הגיעו 250, וזה היה יכול להיות יותר אלמלא כמה אוהדים אידיאולוגים שלא חוצים קו ירוק.

לפני שלוש שנים הכול היה חלום, פנטזיה שנרקמת מול עינינו למציאות. היום, למרות שהיו "רק" 1,200 צופים, המציאות של לפני שלוש שנים, נראית כמו חלום.