מה אתם הייתם עושים?

גם אני, כמו רבים מבני ישראל ומהגויים בתפוצות, רציתי שברצלונה תעלה לגמר ליגת האלופות. יותר מאהדה למשחק של הבלאוגראנה ולקונצנזוס הנמוך שלובש את החולצה מספר 10, המחשבה על דרבי טכנוקרטי בין אינטר לבאיירן ב-22 במאי היוותה שיקול מכריע. היו כבר הפתעות מעולם, אבל זה מריח כמו משחק מעיק שייגרר לתוך הלילה ויסתיים רק לאחר דו קרב פנדלים שיגיע בעקבות 0:0 מחריד.

עכשיו, אחרי שהורדנו את המשקולת הזו מהלב, בואו נבחן אובייקטיבית את מה שקרה אתמול. אינטר הגיעה לקמפ נואו כשבאמתחתה יתרון בן שני שערים על ברצלונה. אני מתקשה לזכור מתי הפסידה הקבוצה הקטלאנית בהפרש של שני שערים בשנתיים האחרונות, אולי משום שזה כלל לא קרה. וכשמגיעים למשחק חוץ מול אלופת אירופה המגנה על תארה עם אוצר יקר עם יתרון כזה, שביר לכל הדעות, כל האמצעים כשרים, גם בונקר מכוער. בעצם, רק בונקר מכוער, כי אין דרך אחרת.

הגדולה של ז'וזה מוריניו היא שהוא מעולם לא התבייש להיות מי שהוא, בלי מסיכות ובלי פוליטיקלי קורקט. בהתחלה היה לזה חן, אנשים אהבו את העובדה שהוא לא דופק חשבון ומרגיז אנשים כמו אלכס פרגוסון. להוציא לפרגוסון את הנשמה זה לתת לו לטעום את התרופה שהוא עצמו רקח, והפורטוגלי עשה זאת באמנות ראויה להערכה. אחר כך זה כבר התחיל להימאס, במיוחד כשהגיעה ההידרדרות המקצועית והפטפוטים לא כוסו בקבלות. בשנתיים האחרונות, מוריניו בכלל הפך להיות מאמן בלתי נסבל בקבוצה בלתי נסבלת. השידוך בינו לבין אינטר הוא בבחינת מצא מין את מינו.

ועדיין, אי אפשר שלא להעריך את מה שהוא עשה עם המועדון הזה, שסבל ממורא פסיכולוגי עצום בליגת האלופות. בליל רביעי מוריניו עשה את זה כי הוא שוב היה מי שהוא. בניגוד למאמנים שטוענים כי יעלו במערך התקפי אבל שמים בהרכב חלוצים כדי שיעשו הגנה, הוא עלה עם מערך מוצהר של 0-1-9 (נו, אתם יודעים, הגזמה שיש בה מן האמת). אחר כך, כשבאה ההרחקה של טיאגו מוטה, שתכל'ס סיפקה לו אליבי נוסף להתבצר, זה עבר ל-0-0-9, עם סמואל אטו כבלם-קשר אחורי (אם חיפשתם מייצג להבדל הגדול בין אטו לבין זלאטן, יכולתם למצוא אותו במשחק הזה).

על פי התגובה של יורם ארבל במהלך המשחק ("אני רוצה שברצלונה תעלה, היא היחידה שבאה לשחק כדורגל"), טורי הפרשנים והדעות בעולם ביום שאחרי, אפשר היה לחשוב שבקמפ נואו קרה אסון. לא אסון ספורטיבי, אלא אסון פר אקסלנס, משהו שפגע באורח אנוש בציפור נפשנו. אלא שהמציאות, מה לעשות, אחרת, כי כמו שאמר מאמן הפוטבול הגדול וינס לומברדי – "הניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, הוא הדבר היחיד". אינטר אולי לא שיחקה כדורגל נעים לעין, אבל הראתה משמעת טקטית כמעט מושלמת. רק כמעט, היא עדיין הפסידה במשחק וזה עוד דבר שכולם שוכחים – לקח לברצלונה 84 דקות, אבל היא הצליחה להבקיע. לא משער של מסי, זלאטן או קרקיץ', אלא מרגלי הבלם שלה. מחסום הפלדה האיטלקי נפרץ לבסוף. זה לא הספיק, כי לאינטר היה פלוס של שער בחשבון. עם 1:2 במשחק הראשון, מוריניו היה נענש וכולנו היינו שמחים על הצדק שנעשה, אבל הוא לא לקח צ'אנס ולא נתן לברצלונה אפשרות ליתרון מוקדם שיערער את ההגנה שלו. לא הוא ולא ז'וליו סזאר, בהצלה שלו נרשמה לקראת הסיום ולא במחצית הראשונה, הייתה זוכה להירשם כאחת הגדולות בתולדות המשחק.

עכשיו, עד כמה שזה היפותטי, שימו את עצמכם בנעליים של מוריניו, אפילו אם אתם לא שחצנים נרקיסיסטים ולא מסוגלים לסבול את הזחיחות שלו. האם בסיטואציה שנוצרה, במיוחד אחרי הכרטיס האדום של מוטה, הייתם מדרבנים את השחקנים שלכם לעלות למעלה, לרווח את המשחק, לקבל שישייה ולהגיד אחר כך ש"לפחות היינו חלק מהצגה גדולה"? התשובה, לפחות בעיני, ברורה.