פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לא בבית ספרנו

        יש כאלה שנבחרים בדראפט, אבל לא תמיד זוכים לעדנה ב-NFL ונופלים לתהומות הנשיה. לאן נעלם דראפט 86'? פרק שלישי

        "אני לא צריך את האוניברסיטה! אני עובר לשוק הפרטי"

        "אני הייתי בשוק הפרטי, וזה לא כל כך פשוט. שם מצפים לתוצאות!"

        (ד"ר ריי סטנץ (דן אייקרוייד) מסביר את עובדות החיים לד"ר פיל ונקמן (ביל מאריי), "מכסחי השדים", 1984, תסריט: דן אייקרוייד והרולד רמיס)

        מסאם בראדפורד, הבחירה מס' 1 הטריה, ועד אחרון נבחרי הסיבוב השביעי ("מר לא רלוונטי" בשפת הפוטבול), מקווה כל אחד מבוגרי המכללות ששמם נקרא על הבמה בדראפט להצליח במחנה האימונים ולסיים אותו עם חוזה בקבוצה הבוחרת. האופציות החלופיות פחות מושכות: שחרור מוקדם ותקווה להיקלט בקבוצה אחרת ולהתחיל למעשה מאפס, או עסקה - שבה בעצם מצהירה הקבוצה הבוחרת: "עולה כיתה, אך לא בבית ספרנו".

        סאם בראדפורד הנבחר מספר 1 בדראפט (GettyImages)
        מהראשון ועד האחרון, המטרה של כולם אחת היא: לשחק, ואולי גם להגיע להיכל (צילום: אימג'בנק- Gettyimages)

        בקצה השני של הקריירה, עם סיומה (בהנחה ששמך אינו ברט פארב והקריירה שלך אכן מסתיימת יום אחד), מופיעה תקווה אחרת: שכמה עשרות עיתונאי פוטבול ותיקים עד קשישים יעריכו מספיק את הישגיך על המגרש כדי לבחור בך להיכל התהילה בקנטון, אוהיו. כמו שהסביר ד"ר סטנץ, הן הבוחרים והן המועמדים מתעניינים בדבר אחד: מבחן התוצאה.

        בעשרים השנים מאז פציעתו של בו ג'קסון, הנבחר הראשון (למעשה מס' 2) בדראפט 86', נכשלו חברי המחזור במבחן השני, ואיש מהם טרם זכה להיכנס בשערי ההיכל. שני שחקנים שהחלו לשחק ארבע שנים מאוחר יותר, נבחר הסיבוב הראשון אמט סמית' והשחקן החופשי ג'ון רנדל, כבר עוברים מדידות לז'קט הזהב ולפסל הראש שיוצג בגלריה האקסקלוסיבית. בוחרי ההיכל מעבירים לנבחרי 86' את אותו מסר עגום מדי שנה.

        דומה שרק לעתים רחוקות מתגלה קשר כה הדוק בין הדחייה הראשונה לשנייה כפי שהתגלה במחזור נשוא חקירתנו. כפי שכבר סיפרנו, הנבחר מס' 1 נלקח שנה קודם לכן ע"י קליבלנד במקום בפאלו, והנבחר מס' 2 נלקח שנה מאוחר יותר על ידי אוקלנד במקום טמפה ביי. השניים התוו את הדרך עבור המחזור כולו.

        מאחר שתקצר היריעה מתיאור דרכם הפתלתלה של כל 332 הנבחרים הנוספים, אתרכז בפרק זה בפסגת הדראפט, ואתחיל בשחקן הראשון ממחזור 86' שאכן שיחק בקבוצה הבוחרת.

        טוני מתעורר מאוחר

        טוני קסיאס היה סונר מלידה – בן אוקלהומה, ממוצא מקסיקני, שנולד בטולסה והלך לשחק פוטבול באוניברסיטת אוקלהומה האדירה (צור מחצבתם של שלושה מארבע הנבחרים הראשונים בדראפט האחרון). כתוצר מקומי הוא נהנה מתחילת דרכו מאהבה חסרת פשרות של הקהל הקנאי של הסונרס, ותכונותיו הפיסיות הפכו אותו לתאקל הגנתי אדיר. הוא זכה בשני הפרסים האישיים המיוחדים לשחקני קו במכללות, פרס לומברדי ופרס אאוטלנד, ואטלנטה מיהרה לבחור בו במס' 3 בדראפט 86'.

        כמו שחקנים רבים שנבחרו בצמרת הדראפט, התקשה קסיאס ליישב בין האווירה המטורפת והמלהיבה של משחקי הכרעה ב"ביג 12" – בעיקר מלחמת העולמות נגד הלונגהורנס השנואים – לבין הקבוצה האפורה, הכושלת וחסרת התקווה ששיחקה לעיני יציעים ריקים למחצה באצטדיון פולטון המיושן באטלנטה. האנטי קליימקס היה חריף מדי עבור קסיאס, והוא סבל מחוסר מוטיבציה. במשך חמש עונות לא תרם למעשה דבר לפאלקונס: הקבוצה סיימה את כולן במאזן שלילי, דורגה ברובן בתחתית הליגה מבחינת ההגנה, וקסיאס עצמו רשם בסך הכל שמונה הפלות קוורטרבק (מקסימום שתיים בעונה!) ואיבד את מקומו בהרכב בעונת 90'. גם מחוץ למגרש לא היה קסיאס להיט בשורות אטלנטה: הוא לא הסתיר את חוסר העניין שלו בקבוצה ובמשחק. באחד ממחנות האימונים הגיע עם פתק מהרופא לפיו עליו לקבל שלושה שבועות (למעשה כל המחנה!) מנוחה עקב "מתח בעבודה"... ובמקרה אחר לא הופיע לטיסת הקבוצה למשחק חוץ בלוס אנג'לס. אשתו ענתה לטלפון בביתו והודיעה: "לטוני לא מתחשק לשחק השבוע..."

        חמש העונות הכתירו אותו כבאסט מהדהד, עוד חוליה בשרשרת הכישלונות והתקלות שליוו את הקבוצה האומללה מאז הקמתה. הפאלקונס שמחו להעבירו בטרייד לדאלאס, עוד קבוצה שהשלימה זה עתה חמש שנים רצופות במאזן שלילי.

        הגעתו לצפון טקסס העירה את קסיאס מתרדמתו. בעונתו הראשונה ביצעה הקבוצה – בהנהגת המאמן ג'ימי ג'ונסון ו"השלישיה" – מהפך משמעותי והגיעה לפלייאוף. עונה זו החלה עידן חדש של הצלחה עבור הקאובויס. קסיאס, שגילה סופסוף מטרה שניתן להתחייב אליה, "התיישר" על המגרש ובחדר ההלבשה, והפגין משחק סולידי בהרכב הפותח. הוא עזב את דאלאס כשחקן חופשי עם שתי טבעות אליפות, העביר שנתיים אפורות בשורות הג'טס, וחזר לדאלאס לסיום הקריירה.

        ההתעוררות של קסיאס באה מאוחר מדי, ולא הספיקה כדי להעלות אותו לרמה המצופה ממנו כנבחר מס' 3. הוא שיחק 12 עונות בליגה ללא שום בחירה לפרובול, צבר רק 23 סאקס, וזכור כיום כלא יותר מבורג קטן במכונה המצליחה של דאלאס. לאחר פרישתו לא העלה איש בדעתו להציגו כמועמד להיכל, ואפילו ניסיונו לעבור לתחום המשחק בקולנוע לא עלה יפה. חמש השנים שבזבז באצטדיון פולטון היו קוף שגם שתי הטבעות לא הצליחו להוריד מעל גבו. הוא נדון לשכחה.

        גם הקבוצה עם הבחירה מס' 3 לא הפיקה דבר מהשחקן שבחרה, מה שמנוגד כמובן לרעיון העומד בבסיס הדראפט. אולי הבחירה הבאה תצליח יותר?

        השכן של מיקי

        לעתים מספיק משחק אחד כדי לשנות לחלוטין כיוון של קריירה שלמה. קישון ג'ונסון הרס לעצמו את הסיכויים להגיע להיכל התהילה בגלל הפסד אחד עמו לא הצליח להתמודד. ניל אודונל איבד את ההזדמנות להיות יורשו של בראדשו בגלל שתי חטיפות בסופרבול. וכמובן ששחקנים מצטיינים רבים (כולל דייוויס וג'קסון עליהם סיפרנו בפרק הקודם) הפסידו את עולמם בגלל פציעה. הבחירה מס' 4 בדראפט 86' יכולה היתה להיות הישועה של המחזור כולו, אך משחק אחד טרף את הקלפים.

        ג'ים אוורט היה ק"ב מושלם לעידן המסירה. עוד במכללת פרדו התבלט כבעל כל התכונות הנדרשות לשליטה ב"כיס": הוא היה גבוה (1.95) וחזק, בנוי היטב ונייד במידה הנדרשת, בעל זרוע נפיצה וראיית משחק טובה. את כישורי המנהיגות שלו הפגין כאשר הוביל את המכללה, האנדרדוג הנצחי של ה"ביג 10", לניצחונות על שלוש המפלצות – מישיגן, אוהיו סטייט ונוטר דיים – באותה עונה. הוא היה הק"ב הראשון והאחרון של פרדו שהצליח לעשות זאת. שיא המכללה שקבע בעונת 85' (יארדים כוללים) נשבר רק על ידי אחד בשם דרו בריס. אוורט היה גם סטודנט מצטיין והשלים תואר ראשון "אמיתי" – הנדסת תעשיה וניהול.

        הקריירה המרשימה שלו בפרדו ומקבץ התכונות שפירטתי הפכו את אוורט לק"ב הראשון שנבחר בדראפט 86', במס' 4 (כלומר השחקן השלישי שנבחר). אך בדומה לג'קסון, אוורט לא שיחק ולו דאון אחד עם הקבוצה שבחרה אותו, יוסטון. האוילרס לא היו זקוקים לק"ב כלל – הם התבססו על המשך התפתחותה של התקפת ה"ראן אנד שוט" בהנהגת וורן מון – ולקחו את אוורט רק לשם המיקוח. מייד לאחר הבחירה שלחו אותו לראמס תמורת בחירות אחרות, ובכך למעשה הודיעו לו עוד לפני תחילת ה"לימודים": "לא בבית ספרנו".

        אוורט לא לקח קשה את החלטת האוילרס. ראשית, הוא קיבל הזדמנות לשחק בשוק גדול בהרבה, זה של לוס אנג'לס רבתי, עם החשיפה המרבית של תעשיית הסרטים, הפרסומות והטלוויזיה. ושנית, הוא הגיע לקבוצה המשוועת לק"ב דומיננטי מזה 13 שנה.

        מאז עזיבתו של רומן גייבריאל בסוף עונת 72' הגיעו הראמס להצלחות בלתי פוסקות עם סטטיסטים בעמדת הק"ב. באותן 13 עונות הגיעו 11 פעמים לפלייאוף, 6 פעמים לגמר החטיבה, ופעם אחת לסופרבול; אולם שום שחקן לא הוביל את הקבוצה במסירה יותר מ-3 עונות ברציפות, ורק פעמיים הגיע הק"ב הפותח ל-3,000 יארד בעונה. קברניטי הראמס, בעלת הקבוצה ג'ורג'יה פרונטיירי והמאמן ג'ון רובינסון, סברו כי ק"ב מצטיין יעשה את ההבדל ויצעיד אותם סופסוף לאליפות.

        כך אירע שאוורט קיבל את המפתחות לעמדת הק"ב, התפקיד השני בחשיבותו באורנג' קאונטי (אחרי תחפושת מיקי מאוס בכניסה לדיסנילנד), כבר באמצע עונת הרוקי שלו, ולא הרפה מהם עד לעונתו השמינית. בשלב הראשון נהנה אוורט מהיותו שחקן משנה בהצגה של הסופרסטאר הנפלא אריק דיקרסון, ואכן רשם מאזן חיובי של ניצחונות בחמישה משחקים בהרכב, והיה שותף לתפיסת מקום בפלייאוף. כמה ימים לפני יום הולדתו ה-24 עלה אוורט על הדשא של אצטדיון רוברט קנדי בוושינגטון, וכרוקי עם ברכיים רועדות התייצב למשחק הפלייאוף הראשון שלו. היה זה קרב חפירות בו שימשו שני המוסרים – אוורט וג'יי שריידר – כניצבים בעימות ראש בראש בין שני הרצים הדורסניים, דיקרסון וג'ורג' רוג'רס. דיקרסון ניצח בקרב הרצים, אך וושינגטון ניצחה במשחק, בין היתר בגלל חוסר יכולתו של אוורט להחזיר את הראמס מפיגור (נחטף פעמיים).

        בעונת 87' תמה תקופת החסד של אוורט. דיקרסון עבר לקולטס באמצע העונה בעסקה הגדולה ביותר בהיסטוריה, ועול ההתקפה נפל על כתפיו של המוסר הצעיר. בין ההתאקלמות בליגה, עזיבת הכוכב מס' 1 של הקבוצה והשביתה שהפריעה למהלך התקין של העונה, הציג אוורט יכולת בינונית, הפסיד 6 משחקים מתוך 11, והראמס החמיצו את הפלייאוף לראשונה מאז... עונת השביתה הקודמת (82').

        אוורט לא התרגש, ומרגע ששבו העניינים לסדרם – לקח על עצמו את התפקיד שיועד לו והוציא את העגלה מהבוץ. עונת 88' הציגה לאוהדים באצטדיון אנהיים ק"ב מצויין, יציב וממוקד, שלראשונה מאז עזיבת נורם ואן ברוקלין העניק לקבוצה משחק מסירות מהטובים בליגה. הראמס סיימו במקום הראשון המשותף בבית המערב (יחד עם הניינרס והסיינטס) במאזן 6:10, כשאוורט פותח בכל מהמשחקים, מוביל את הליגה כולה במסירות לט"ד (31) ומסיים עם קרוב ל-4,000 יארד ורייטינג 89. הוא נעזר בתופס מצוין, הנרי אלרד (בן מחזור 83' המהולל), שצבר 1,400 יארד. הקבוצה חזרה לפלייאוף, והפעם נסעה למטרודום, למפגש עם הווייקינגס. המשחק היה שונה לחלוטין מזה של פלייאוף 86': היה זה דו קרב מוסרים, והק"ב המארח, ווייד ווילסון, ניצח את אוורט. למרות שוויון ביארדים ביניהם, ויתרון לאוורט בט"ד, נחטף האורח שלוש פעמים כשניסה להחזיר את הקבוצה – שוב – מפיגור מוקדם בחוץ. למרות ההדחה, לא ניתן היה לטעות בהתקדמות המשמעותית של אוורט בעונתו השלישית. הוא היה כעת המנהיג הבלתי מעורער של הראמס, ולפניו הייתה קריירה ארוכה עם פוטנציאל גבוה.

        תעלומת הסאק הדמיוני

        "אני משפיל את עצמי כדי שמישהו אחר לא יפתיע אותי"

        (איציק פינקלשטיין (משה איבגי) מסביר את עקרונותיו לבן דודו (שמיל בן ארי), "נקמתו של איציק פינקלשטיין", 1993, תסריט: אסטבן גוטפריד)

        זירת הפשע הבאה בחקירה היא האצטדיון הישן והמרופט ביותר בליגה, הלא הוא קנדלסטיק פארק. חורבה מתפוררת זו, שנבנתה לפני חמישים שנה כאצטדיון בייסבול ולמעשה מעולם לא שודרגה, ידעה ימים יפים. בשנות השמונים והתשעים שימשה בסיס לשושלת המצליחה ביותר של עידן הסופרבול. וב-14 בינואר 1990 היה קנדלסטיק – אז עדיין אצטדיון במצב סביר – עד לקללת דראפט 86' במלוא עוצמתה.

        הכישלון השני בפלייאוף העניק לאוורט מוטיבציה גבוהה ביותר בעונתו הרביעית. הוא הצליח לקדם לצדו של אלרד "איום עמוק" משמעותי, שחקן השנה השניה ווילי "פליפר" אנדרסון, שסיים את העונה עם 1,150 יארד בממוצע מדהים של 26 יארד לתפיסה (מס' 1 בליגה כמובן). במחזור ה-12, בסופרדום, ניצחו הראמס את הסיינטס, ואוורט ואנדרסון היו שותפים להצגה היסטורית: התופס הצעיר צבר באותו יום לא פחות מ-336 יארד באוויר! לא רק שזהו שיא היארדים למשחק בתפיסה - זהו שיא היארדים ההתקפיים למשחק בכלל. גם כיום, 20 שנה מאוחר יותר, איש לא הצליח להתקרב לשיאו של אנדרסון.

        אוורט הצטיין לאורך העונה כולה, מסר ברייטינג 90, צבר 4300 יארד (אז –שיא קבוצתי) ו-29 ט"ד, וניצח 11 משחקים. המאזן המרשים הספיק רק למקום השני בבית המערב, כי במקום הראשון דורגה סן פרנסיסקו, בעונה הגדולה בתולדותיה.

        עד כמה משחק המזל תפקיד בהתפתחות קריירה של שחקן? אוורט הפגין את יכולתו הגבוהה ביותר דווקא בשנים בהן שלטו הניינרס, בהנהגת הק"ב האגדי ג'ו מונטנה, בבית המערב ובליגה כולה. על הניינרס של עונת 89' נספר בהרחבה בפרק האחרון בסדרה זו. לעת עתה די אם נתאר את ה"פושעים" במילים ספורות: מאזן 2:14, ההתקפה מס' 1 בליגה, ההגנה מס' 3, והצמד הבלתי ניתן לעצירה, מונטנה ורייס. בצילם של ענקי ה"ווסט קוסט", התגמדה גם עונה מצוינת כמו זו של אוורט וחבריו.

        אם כך, גם במאזן 5:11 נאלצו הראמס לפלס דרכם לסופרבול במשחקי חוץ בלבד. תחילה נסעו לאצטדיון וטרנס האיום בפילדלפיה למפגש עם האיגלס, אוהדיהם המטורפים וכדורי שלג ממולאים בסוללות. אוורט הפגין את התקדמותו והבשלתו כשמסר לשני ט"ד כבר ברבע הראשון וסגר למעשה את המשחק. הראמס ניצחו 7:21 ועברו לסיבוב השני, הפעם באצטדיון הג'איינטס.

        היה זה יומו הגדול ביותר של אוורט, אולי הרגע האחד והיחיד בו ניתן היה להבחין – מבעד לבוץ ולערפל של המדולנדס – בהיכל התהילה מהבהב באופק. הק"ב הצעיר מסר ל-315 יארד וצמד ט"ד – שניהם ל"פליפר" – ופשוט עשה צחוק מהגנת ה-4-3 המעולה של ביל פארסלס ומתאם ההגנה, ביל בליצ'יק. ברבע הרביעי הנהיג אוורט קאמבק שהשווה ל-13:13 בתום הזמן החוקי, ובהארכה מצא את "פליפר" לט"ד של 30 יארד שהכריע את המשחק.

        כעבור שבוע, בקור המקפיא לחופי מפרץ סן פרנסיסקו, נגוז הרגע הקסום ונעלם. אוורט והראמס פגשו את אחת הקבוצות הטובות ביותר בתולדות המשחק בגמר החטיבה. נוק אאוט יהיה הגדרה "רכה" מדי עבור מה שהתרחש בקנדלסטיק אותו יום. לאחר שהראמס עלו ליתרון "מבטיח" של 0:3, השיגו הניינרס את 30 הנקודות הבאות במשחק. שני גורמים חברו לתבוסה הקשה: משחק כמעט מושלם של מונטנה – ק"ב בשיא כושרו ובמעמד האהוב עליו – והתעללות קשה של הגנת הניינרס באוורט האומלל.

        מאז תחילת הרבע השני, כשמונטנה מצא את הטייט אנד ברנט ג'ונס לט"ד, שיחק אוורט בפיגור – והגנת המארחים הריחה דם במי המפרץ והסתערה עליו ללא רחם. שוב ושוב נפרץ קו ההתקפה, בהנהגת התאקל המהולל ג'קי סלייטר, וחשף את אוורט לרצף אינסופי של מהלומות. פירס הולט, קווין פייגן וצ'רלס היילי – משולש הפס-ראש של הניינרס – התחרו ביניהם מי יפגע קשה יותר בק"ב הנצור. המספרים של אוורט במשחק מספרים את עיקר הסיפור – 16 מ-36, עם 3 חטיפות (אחת מהן של מנהיג ההגנה, רוני לוט) וללא ט"ד. אך יש נקודה אחת שאינה מתבטאת במספרים – הסאק שלא היה.

        סמוך לסיום המשחק, כשהשדרים כבר הפסיקו לספור את הפעמים בהן הוטח אוורט לקרקע, ניצב אוורט ב"כיס" וסקר את המגרש, מחפש תופס פנוי. היילי והאנד המחליף, רוברטס, הסתערו על קו ההתקפה אך כל אחד מהם היה עדיין מכוסה, והם לא הצליחו להתקרב אל אוורט. לפתע, ללא אזהרה וללא הסבר, קרס אוורט במקומו כשהכדור עדיין בידיו, כאילו צפה מהלומה נוספת שטרם הגיעה. הייתה זו הכרזת כניעה ללא קרב של אוורט והראמס.

        ואכן, לאחר המשחק בקנדלסטיק לא שבו הראמס לפלייאוף במשך עשר שנים בדיוק (על חזרתם כתבתי בהרחבה בסדרה "רגל אחת בחוץ"). מקבוצת צמרת בליגה עם 14 הופעות בפלייאוף ב-17 עונות, הפכו הראמס לנמושה נדרסת, כאילו סבלו מפוסט טראומה כתוצאה מההפסד. אוורט, מצדו, לא שב לשחק בפלייאוף עד תום הקריירה.

        ג'ים וכריס

        ג'ים אוורט המשיך לשחק עוד שמונה עונות לאחר אותו יום קר בקנדלסטיק. בכל אותן עונות סיימה קבוצתו במאזן שלילי, כשאוורט פותח בהרכב ובאופן כללי. הוא המשיך בשורות הראמס עוד ארבע עונות ולאחר מכן עבר ליריבים לבית המערב, הסיינטס, לעוד ארבע עונות. בשמונה העונות האלו הפסיד אוורט לא פחות מ-71 משחקים, ובכך קבע שיא (משותף עם ג'ף ג'ורג') להפסדים בעשור אחד – למרות שלא שיחק בכל 10 העונות של שנות ה-90.

        אוורט שיחק לא רע באותן שמונה עונות, ואפילו נבחר לפרובול (בפעם היחידה) בעונת 90'. אך יכולת המנהיגות שלו ספגה מכה קשה בתבוסה לניינרס, וכאמור, הוא לא הצליח להוביל את קבוצותיו להצלחות. אוורט עצמו הודה לימים שהחוויה הקשה בגמר החטיבה פגעה בבטחונו כשעמד ב"כיס".

        נקודת השפל של אוורט אירעה בעונת 94', זמן קצר לאחר שעבר לסיינטס. הוא התארח בתכניתו של השדר התוקפני והחצוף ג'ים רום, שמאז התבוסה בקנדלסטיק הדביק לק"ב את הכינוי "כריס אוורט", בהתייחסות לטניסאית המוכשרת משנות ה-80 – רמז ברור לכך שאוורט הוא "בלרינה" ואינו בנוי מנטאלית למשחק גברי כמו פוטבול. במהלך הראיון התעקש רום להשתמש בכינוי המעליב, ואוורט הזהיר אותו שלא ימשיך לעשות זאת. רום, ששמח על ההזדמנות לפרובוקציה, מיהר לומר שוב "כריס" – ומצא עצמו על הרצפה, כשאוורט הופך את השולחן שעמד ביניהם ודוחף אותו בכוח לאחור. התקרית שימשה השראה לסצנה מתוך "יום ראשון הגדול", שם שדר הפוטבול המעצבן, בן דמותו של רום (ג'ון מקגינלי), נדחף לקרקע על ידי המאמן הזועם (אל פצ'ינו).

        כך אירע שלמרות המספרים המרשימים – 12 עונות, קרוב ל-35 אלף יארד, יותר מ-200 ט"ד – אוורט אינו נזכר לעולם כמועמד להיכל. וכך אירע שמחזור 86' איבד את הק"ב היחיד משורותיו בקליבר המתאים לקנטון.

        מלבד אוורט היה עוד ק"ב שנבחר בסיבוב הראשון ב-86' – צ'אק לונג, אותו שחקן שהפסיד את תואר ההייזמן לבו ג'קסון. על ה"קריירה" של לונג (אותה סיקרתי בסדרה "אריות של נייר") במדי דטרויט מוטב שלא להרחיב את הדיבור. עם זאת אין להתייחס אליה כאל ביטוי ל"קללה" – הוא פשוט היה באסט בעמדת הק"ב, מה שאינו נדיר בשום דראפט.

        ק"ב אחר, שנבחר במעמקי הסיבוב השישי, הצליח הרבה יותר מאוורט ולונג. היה זה מרק ריפיין, שנבחר על ידי וושינגטון במס' 146. מדובר בשחקן אפור, עם כישורים בינוניים, שבשתי עונותיו הראשונות כלל לא ראה את המגרש. רק לאחר פציעתו של שריידר וכישלונו של דאג וויליאמס החליט המאמן ג'ו גיבס – כמעט בלית ברירה – להטיל את ריפיין למערכה. ריפיין סיפק את הסחורה, השתתף באליפות השלישית של גיבס בעונת 91', ואפילו נבחר למצטיין בסופרבול, אך חלקו (כמו של כל הק"ב בעידן גיבס) היה משני, בקבוצה שנשענה על משחק ריצה כוחני מאחורי קו "החזירים" והגנה אגרסיבית. לאחר כמה עונות לא רעות עד טובות באצטדיון רוברט קנדי ושתי הופעות בפרובול, עזב ריפיין את הקבוצה כשחקן חופשי סמוך לפרישתו של גיבס. הוא הפך לק"ב נווד שלא הצליח לתקוע יתד בשום קבוצה. בעת פרישתו הסופית – כמחליף בספסל העמוק של הקולטס מאחורי פייטון מאנינג – כבר היה ברור שלא ממנו תבוא ההצלה למחזור 86'.

        גם בשאר עמדות המפתח בהתקפה לא רווה מחזור 86' נחת. התופסים שנבחרו בו היו בינוניים וחסרי כריזמה, או שניגנו כינור שני בקבוצותיהם. הרצים סבלו מחוסר מזל (ניל אנדרסון, שכיורשו של "סוויטנס" פייטון בשיקגו לא היה לו שום סיכוי להצליח), מפציעות קשות או סתם מחוסר יכולת. איש מהם לא תרם ולו חופן של אבק כוכבים לתמונה הכללית הקודרת של המחזור.

        אבל הייתה עמדה אחת במגרש שכללה בכל זאת שפע של כישרונות על – שכל אחד מהם יכול היה להפוך לחבר בהיכל. בהמשך חקירתנו ננסה לבדוק, אם כך, מה השתבש.

        *בפרק הבא – הצייד נשאר רעב