העונה הצינית מכולן

אפשר להתווכח לגבי יעילותה של הציניות ככלי להתמודדות עם העולם, אך ספק אם יימצא מישהו שיטען כי זוהי תכונה חיונית לאנשי כדורסל. כמו כל ענף ספורט, הכדורסל תובע מהעוסקים בו רצון להתחרות ולנצח מתוך להט אמיתי. זו אחת הסיבות שמיליוני אוהדים מוצאים בו מפלט מחייהם האפורים.

קצרה היריעה מכדי לפרט את צרותיו של הכדורסל הישראלי, אבל נדמה שהעונה התברר שהמחלה הקשה ביותר בה הוא לוקה היא הציניות והייאוש. הנגע לא פשה בענף רק השנה, אבל תמיד היה שם משהו שהצליח להפיג אותו מעט: כוכב חדש, מאמן כריזמטי, קבוצה מרעננת, סיפורים דרמטיים. העונה כל זה נעלם, אולי פרט להצלחה של ברק נתניה, ונותרה רק ההתנהלות המדוכדכת של ראשי הענף, מנהלים ומאמנים, שכל צעד שלהם משדר שהם מפוכחים עד כאב: אין להם אשליות שייקחו את האליפות ממכבי תל אביב, שהשיפוט יהיה ראוי, שיוכלו לטפח צעירים, שיצליחו לבנות קבוצה בלי להחליף שלושה-ארבעה זרים או שיגרמו לאותם זרים לשחק כדורסל קבוצתי. כמעט איש מהם אינו מאמין שיוכל לעשות משהו בנידון ורובם מייחלים להצעה ממכבי תל אביב, בכל תפקיד שהוא, שתגאל אותם מייסוריהם.

גם אנשי מכבי, כמובן, אינם חפים מציניות: פיני גרשון חגג לאחרונה בראיון עיתונאי את כישלונו של הניסיון לפגוע בקבוצתו, לכאורה, באמצעות הפחתת מספר הזרים. באיטליה, טען, איש לא מתלונן על השליטה המוחלטת של סיינה בליגה. אני רוצה להאמין שגרשון היה ציני, כי לא יכול להיות שהוא חושב שאפשר לקחת דוגמה חיובית מהכדורסל האיטלקי הקורס. מובן שאיש הכדורסל הבכיר בישראל לא הציע ולו רעיון אחד לשיפור הענף או לקידום השחקן הישראלי. כמו עמיתיו, הוא כבר לא מאמין בשינוי.

להט ספורטיבי אמיתי מאפשר להפתיע קבוצות בכירות יותר ולהעניש אותן על יכולת חלשה. מנגנון הגיוני כזה של שכר ועונש נעדר העונה מליגת העל. מכבי הבינונית מסיימת עם הפסד אחד; הפועל ירושלים, אחרי עונה רוויה באכזבות, הפסדי בית וכדורסל בינוני, מתברגת במקום השני. אולי התמונה תשתנה במקרה בפלייאוף או בפיינל פור, אבל ברור לגמרי שגם בעונה הבאה נחזור לנקודת המוצא, בלי תחרות, ישראלים או ניסיון כן למהפכה. זו אולי הנקודה הכי עצובה בכדורסל המקומי: הציניות והייאוש שלו מדבקים.