הלו, אישה, התחיל הפלייאוף

עלינו על החשמלית, שלוש תחנות מהמסעדה היוונית עד לתחנה של הבית שלנו. קצת לפני התחנה הוצאתי את מפתחות הבית וכשהחשמלית נעצרה ניסיתי במשך יותר מדקה נואשת למצוא את המנעול, עד שאשתי עזבה את העגלה של התינוקת, הסתערה על כפתור הפתיחה/נעילה, ושחררה אותנו לאוויר הברלינאי הצונן.

"תגיד", היא נזפה בי על המדרכה, "חזרת לעשן יותר מאחת ליום?"

"אחת, וגם זו בקושי", אמרתי לה.

"אתה פותח אתרי פורנו בלילה? קורא את דראדג'? חזרת להתמכר לתוכניות דייטים?"

"מה פתאום? מאיפה זה בא לך?"

"לא יודעת, שמתי לב שבשבוע האחרון אתה מתנהג כמו דביל".

בלילות, אני מבין. 16 שניות לסיום המשחק. הכדור בידיים של פול פירס. חמש שניות. למיאמי יש פאול לתת. עדיין בידיים של פירס. הוא הולך להתחיל את התנועה שלו עכשיו. יש פאול לתת. דורל רייט לוקח שני צעדים אחורה. פירס זז ימינה. רייט רחוק מדי מלעשות פאול שהוא מעולם לא התכוון לעשות. שלוש אפס.

או: ריימונד פלטון חודר לסל, סוחט עבירה שישית (מטופשת) מדוויט הוואררד, קולע, משלים מהלך של שלוש נקודות ומעלה את שארלוט ליתרון נקודה, שלוש דקות לסוף. עד אז, הווארד סיפק מטריה אווירית של שבע חסימות ואין ספור שינויי זריקה. בשלוש הדקות שנותרו, שארלוט ניסתה שש זריקות לסל. ארבע זריקות לשלוש, ג'אמפשוט ארוך אחד וליי אפ. רק קליעה אחת נכנסה (נחשו). שלוש אפס.

חשבתי להתנחם בסטיב נאש, עד ששמעתי שהצוות הרפואי של פורטלנד הרשה לברנדון רוי לשחק שמונה ימים אחרי ניתוח ארתרוסקופי בברך. בהתחשב במזל הרע של פורטלנד ופציעות, זה נראה לי מסוג המשחקים שצריך לתת לרפי גינת לשדר.

אשתי מכינה תה. אני ממליח עם שתי כפיות.

"תגיד, יא טמבל, כמה זמן זה הולך להימשך?"

עוד חודש וחצי. שלוש אפס.