גם ג'ורג' וואה יודע מהי יוזמה ישראלית

אחרי יותר מ-24 שעות של טיסות, נחתו בקיץ האחרון בישראל שני ליברים אלמונים, ג'ורג' בייסה ופטריק דופלה, בכדי לנסות ולהרשים את מאמן הפועל רעננה דאז, אלי כהן. עוד בטרם הגיעו השניים למשחק האימון המתוכנן, עו"ד שחר גרינברג, מי שהביאם לארץ, לקח אותם לדירה של הקבוצה, שם היו אמורים לשהות כל עוד הם נבחנים ברעננה. גרינברג התקשה להאמין למראה עיניו. "לא אשכח את הרגע שהם נכנסו לדירה", הוא מספר. "לראות שני בחורים, שלא ישנו קרוב ליומיים, מתלהבים מזה שיש מים זורמים בכיור וחשמל בדירה, כאילו הגיעו לארמון, אלה הדברים שאתה רואה בסרטים ועד שלא עדים לכך, זה לא נקלט".

בסיפור של גרינברג, מיד תבינו, יש הרבה מעבר. יש בו מימד חשוב על יוזמה ישראלית של בחור צעיר, בן 30 בסך הכל, עו"ד שזיהה סיטואציה מעניינת ולא חשש להיכנס אליה, בדרך להיות נשיא הכבוד של קבוצת ליסקאר הליברית. יש בו מימד ספורטיבי מרתק, שלא פעם נסתר מעינינו, על ישראלי שמגיע למדינת כדורגל נחשלת ומנסה להקים בה אקדמיית כדורגל שתמצה לפחות חלק מהפוטנציאל. למרות שליבריה היא שם נרדף לג'ורג' וואה, אולי גדול הכדורגלנים שיצאו מאפריקה, הכדורגל הליברי סובל הרבה מאוד מבעיות שנובעות, בין היתר, מהסיטואציה הפוליטית במדינה. מהקשיים, מהמלחמות. ליבריה, כמה זה נשמע מפתיע, העפילה בסך הכל פעמיים לאליפות אפריקה לאומות, וגם כשעשתה זאת, לא צלחה את השלב הראשון. על גביע העולם אין מה לדבר, מסיבות שמיד יובנו דרך סיפורו של גרינברג. שהוא, כאמור, לא רק סיפור על ניסיון להכניס כדורגלנים ליברים לישראל, אלא סיפור על הדבר המופלא שנקרא כדורגל.

לפני קצת יותר משנה קיבל גרינברג טלפון מקרוביו בליבריה. עורך הדין הצעיר וסוכן השחקנים, שלא מזמן סיים התמחות אצל תובע התאחדות, שלום אבן עזרא, התבקש על ידי קרוביו מחברת ליסקאר לסייע להם משפטית. ליסקאר, חברת ספנות, הוא אחד המפעלים הגדולים בליבריה ומחזיק בקבוצת הכדורגל הגדולה במדינה, ליסקאר שמה מן הסתם, כמעין סוג של תרומה חזרה לקהילה. אותה קבוצה היתה זקוקה לייעוץ משפטי לפני הגשת תביעה בפיפ"א בנוגע לאחד משחקניה שעבר לשחק בדרום אפריקה מבלי שקיבלה את התמורה עבורו. גרינברג נעתר. "כבר הייתי שם", הוא אומר. "אבל זו הפעם הראשונה שהגעתי לליבריה בשביל כדורגל".

אחרי שפתר את העניין, נודע לגרינברג על טורניר המתקיים פעם בשנה בבירה מונרוביה וכולל את הקבוצות הבכירות בליבריה, סוג של גביע הנפרש על פני שבוע. העו"ד הצעיר החליט ללכת ולראות במה מדובר. "אנשים צריכים להבין, ליבריה זו לא מדינה מתוקנת", מעיד גרינברג. "זו מדינה שעברה מלחמת אזרחים קשה שהסתיימה ב-2003. זו התחתית של אפריקה. אין בה כבישים, רמזורים ואפילו לא מים זורמים, ואותו דבר הכדורגל. אין ממש קבוצות מקצועיות כמו בארץ ואין אפילו אימונים סדירים. ליסקאר היא הקבוצה היחידה שיש לה ביטוח על השחקנים, שמקבלים משכורת חודשית. אחרי שידעתי את כל זה וראיתי כמה קלטות של הנבחרת, הגעתי לטורניר. שם החלטתי לראשונה שאני מנסה להביא שחקנים מליבריה לארץ. אחרי מעקב יומיומי, היו לי שלושה שחקנים על הכוונת: ג'ורג' בייסה ופטריק דופלה שמשחקים בכפר סבא היום, וגיזי דורבור המגן של בת ים".

רק אחרי כחודש וחצי של קשיים, הצליח גרינברג לסדר ויזות לבייסה ולדופלה וגם מבחנים ברעננה. השניים הגיעו למשחק אימון, כאמור, אחרי לילה ללא שינה ושיחקו מחצית אחת, בסיומו אמר המאמן לגרינברג: "רואים שיש להם כדורגל, אבל הם לא מתאימים לרעננה. יש הרבה עבודה איתם ואין לי את הפריבילגיה לחכות שיבשילו". כבר באותו ערב קיבל גרינברג טלפון מעירוני רמת השרון לגביי דופלה בבקשה שיגיע להיבחן, אבל אחרי מספר ימים שחרר יהודה זגורי את הקשר הליברי. בינתיים בייסה כבר החל להתאמן בכפר סבא ואחריו הגיע דופלה ביוזמתו של יו"ר כפר סבא, קובי לויטה, שטען שיצליחו יותר אם הם יהיו ביחד. "זה באמת מה שקרה" מודה גרינברג. "שניהם החזיקו אחד את השני בקבוצה".

במקביל, הגיע גם גיזי דורבור לארץ והחל להתאמן ברמת השרון. לאחר הכישלון עם דופלה, לדובו אנשי רמת השרון כלל לא נתנו צ'אנס והוא אפילו לא שותף במשחקי האימון. גרינברג הביאו למשחק מבחן בהפועל עכו, שם דווקא צד את עינו של מאמן בת ים, דורון ממן, שביקש להחתימו. "היה להם מאוד קשה בקבוצה ובארץ בכלל. הם פחדו אפילו לרדת לרחוב. מילא בכפר סבא, הם היו עוד שניים ביחד, אבל גיזי בבת ים היה בודד. אני הייתי משכיב אותם לישון כל ערב ומעיר אותם בבוקר. הייתי כמו אבא ואמא שלהם פה. זו גם פעם ראשונה שבת ים מביאה זרים, הם לא ידעו כל כך איך לטפל בו".

למרות שקיבל אותו כמעט בחינם, כבר אחרי שבועיים רצה ממן לחתוך את דובו מהקבוצה, אך גרינברג התעקש ואמר למאמן: "אתה עוד תהנה ממנו". מי האמין אז, ובכלל, שאותם שחקנים אלמונים יהפכו לברגים חשובים בקבוצות שהעפילו לפלייאוף העליון בליגה הלאומית. "אנשים לא מבינים את רמת הקושי, הכדורגל באפריקה שונה לגמרי", טוען גרינברג. "אין שם טקטיקה מינימאלית. אפילו סגירות הם לא יודעים. אבל לזכותם ייאמר שהם מסתגלים מאוד מהר וברגע שהם קולטים את ההוראות הטקטיות, אתה לא צריך להגיד להם כלום יותר. פטריק, לדוגמה, רק בן 20, אף פעם לא היה מחוץ לליבריה, והיום הוא סגן מלך הבישולים בליגה הלאומית, כולל שישה שערים. למזלם, ישראל היא מדינה חמה. קשה להסביר מה זה עבורם חיבוק וחום מהאדם הלבן. הם מאוד חששו מהמפגש בהתחלה, הם רגילים שהלבן במעמד גבוה מהם. אם היום מישהו יבוא ויגיד להם 'אתם נשארים פה כל החיים ולא חוזרים לליבריה', הם ייקחו את ההצעה בלי היסוס. מדובר בחיים שהם לא חלמו עליהם. הם יודעים שכישלון שלהם פה יחזיר אותם לליבריה". בינואר, אגב, הצטרף לארבעה גם בן מרטין, שחתם בהפועל עכו עד תום העונה.

אחרי שנכנס בהתלהבות לכל העניין, חזר גרינברג לליבריה בניסיון להמשיך את מה שהתחיל. "שמע עוד סיפור, בכדי שיבינו על מה מדובר", ממשיך גרינברג. "בנסיעה הראשונה שלי לליבריה, ארגנו לי הכל, כולל מאבטח צמוד. הופתעתי, אבל לא עשיתי מזה עניין. הכל עבר חלק. בנסיעה השנייה שלי, אחרי שכבר חשבתי שראיתי כל בלאגן אפשרי במדינה הזו, קניתי כרטיס לליבריה ואחרי ארבע טיסות, כי אין דרך להגיע לשם ישירות, נחתתי במדינה. היו לי, כמובן, ויזה וכל האישורים הנדרשים, והלכתי לביקורת דרכונים בלי יותר מידי דאגות. איך שאני מגיע, הבחור בביקורת אומר לי: 'תשמע, אני רעב. לא אכלתי כל היום ועד שאני לא אוכל, אתה לא עובר'. הייתי בהלם. ישר נתתי לו עשרה דולר שהיו לי בכיס, בסוף רק בהתערבות שר החוץ הליברי הכניסו אותי למדינה".

הפעם גרינברג לא הסתפק בלהביא עוד שחקנים, אלא הגיע מצויד בתוכניות ממחלקות נוער שונות בארץ בכדי לפתוח אקדמיה לנוער בקבוצת ליסקאר, יחד עם הנשיא מייק ראג'י. לפני כן, קיבל גרינברג מתנה שלא היה מוכן לה והפך לנשיא הכבוד של הקבוצה והנציג הבלעדי שלה בעולם: "בשביל קבוצה מליבריה, להוציא שלושה שחקנים לישראל זה כמו ששלושה ישראליים יחתמו ב-NBA. זו הצלחה היסטרית ובגלל זה הם החליטו לתת לי את זה", הוא מסביר. אחרי טקס הכבוד, החלו להאיץ בליסקאר את בניית מחלקת הנוער. בליבריה, למעשה, יש רק קבוצות בוגרים והליגות הנמוכות הן למעשה ליגות הנוער. לכן, למשל, קיימת גם האפשרות ששחקן בן 25 ישחק עם ילדים בני 14 באותה קבוצה.

פעם בשנה, בגלל המרחקים העצומים במדינה, מגיע לעיר מונרוביה טורניר של הקבוצות "הנמוכות" יותר, גם במטרה לצוד כישרונות. ליסקאר החלה לערוך שם מבחנים לשחקנים הצעירים במטרה להכניסם לאקדמיה. "אחרי קשיי ההתאקלמות של שלושת הליברים שהבאתי לארץ, הבנתי שבשביל שיוכלו להשתלב הרבה יותר מהר, הם חייבים מחלקת נוער. אין כזה דבר שם. איך בוחרים שם שחקנים? למשל, אחד מהמאמנים עובר ורואה ילד מוכשר משחק בשכונה ואומר לו שיגיע לקבוצה, וכמובן ישר לקבוצה הבוגרת. כלומר, אין טקטיקה, אין יסודות כדורגל ואין אף אחד שהוא ממש מקצועי שם".

במקביל, גרינברג, ראג'י ואנשי הקבוצה, שלחו מספר מאמנים מקומיים לעבור השתלמות באקדמיית כדורגל בגאנה, ויחד עם משרד החינוך הליברי פתחו גם בית ספר לאותם תלמידים שנקלטו. כיום, הוא מספר, ליסקאר היא הקבוצה היחידה בליבריה שמחזיקה מחלקת נוער שמטפחת ודואגת לנערים: "בליבריה, להיות שייך לליסקאר זה כמו להיות שייך למנצ'סטר יונייטד. נכון שזה נשמע מוגזם, אבל זה סמל סטטוס מאוד גבוה בליבריה. החלטנו גם לתת דמי כיס לכל שחקן נוער. אצלנו ילד בן 14 הולך ולומד בבית ספר. עבורם, ילד בן 14 זה כוח עבודה. אם אתה לוקח אותו מהמשפחה, זה אומר פחות מקור פרנסה, אם זה בחיפוש יהלומים או חוטב עצים. מעבר לזה, חינוך זו פריבילגיה בליבריה. רק חלק קטן מהאוכלוסייה מתקבל לבית ספר ואלה שמתקבלים, שייכים למעמד היותר גבוה. בשבילי, לפחות, אני יודע שלא כולם יהפכו להיות כוכבים, אבל החינוך שהם מקבלים מעניק לי סיפוק אדיר. אני לא יכול להגיד שיש היום אלפי מתקנים, אבל אנחנו בתהליכים ואני מאמין שעוד כמה שנים יקטפו שם את הפירות של ההשקעה שלנו".

כבר בעונה הבאה קבוצת הנוער של ליסקאר תגיע לטורניר גביע החלב המפורסם, בהשתתפות מחלקות הנוער הטובות בעולם. "שואלים אותי כל הזמן מה אני מחפש שם", אומר גרינברג. "מעבר לזה שאפריקה זה באמת עולם אחר, אני מאמין בליברים ואני יודע שיש להם את הרצון העז להצליח. צריך לזכור שהשחקן האפריקאי הכי גדול הוא ג'ורג' וואה. בליבריה אין כזה דבר ג'ורג' וואה, יש רק המלך ג'ורג' וואה. הוא יותר גדול ממראדונה פה. יש כאן טונה של פוטנציאל. ליבריה שוכבת בין חוף השנהב לגאנה, כך שאם הן הוכיחו שאפשר להצליח, אז למה לא בליבריה? זו מדינה בתולית עם הרים של פוטנציאל. מעבר לזה, אני מאמין שזו שליחות. אין סיפוק יותר גדול מלראות אנשים שעד אתמול לא היה להם עתיד מקבלים תקווה. החלום הגדול הוא שאחד מהילדים שאנחנו מגדלים עכשיו יגיע לרמה האירופאית הבכירה, ואולי שאיש מקצוע ישראלי ינהל את הפרויקט הזה. הדבר הכי מצחיק הוא שכל יום בערך יש ידיעה בליבריה על ישראל ועל השחקנים שמשחקים פה. אפילו בפסח השחקנים שהיו פה התראיינו לעיתונות וסיפרו על החג המוזר. בליבריה חושבים שישראל היא מעצמת על. תשאל כל שחקן צעיר איפה הוא רוצה להיות, ובלי להתבלבל הוא אומר 'ישראל'. אז אנחנו עושים שירות טוב למדינה שלנו, ואולי גם פעם נרוויח מזה".