מכיוון שניכנס יותר מאוחר לפירוטים ומכיוון שיהיו בבלוג שלי הרבה פוסטים חיים בחודשיים הקרובים, אני לא הולך להתעמק עכשיו בניתוח כל סדרה וסדרה בפלייאוף ה-NBA שיצא הלילה (בין שבת לראשון) לדרך, אלא רק לתת תחזית לגבי התוצאות הסופיות וכמה משפטים שינסו להסביר למה אני חושב שאלו יהיו התוצאות הסופיות.
קליבלנד-שיקגו:
שיקגו לא הולכת לתת פה פייט מופתי כמו בשנה שעברה נגד בוסטון משתי סיבות עיקריות: קליבלנד היא לא בוסטון ושיקגו היא כבר לא אותה שיקגו. זה לא אומר שלא הולכת להיות פה סדרה מעניינת. שיקגו חזקה בשתי עמדות שלקליבלנד באופן מסורתי קשה להגן נגדן - דרק רוז ולואל דנג - ושיקגו, גם אחרי השחרורים של תומאס וסלמונס, היא קבוצה משופעת בכשרון. קליבלנד תהדוף את הכשרון הזה, אבל הנסיון מהשנה שעברה מוכיח שאולי לא כדאי לה לרמוס בדרך לפלייאוף, בטח לא כששאקיל זקוק לכמה שיותר משחקים כדי להוריד את החלודה. קליבלנד בחמישיה.
אורלנדו-שארלוט:
קראתי בכמה מקומות שזו הולכת להיות הסדרה במזרח, ויכול להיות שזה נכון, אבל בעיקר בגלל ששאר הסדרות הן לא משהו. אורלנדו היא עדיין המועמדת שלי לעלות לגמר מהמזרח. אני חושב שהיא קבוצה שבנויה לפלייאוף, בעיקר בגלל שהמאמן שלה הוא רב אמן בלשנות ולתקן מערכים בסדרות של שבעה משחקים נגד אותו יריב. שארלוט תיתן לאורלנדו הכנה ראויה: יש שם שלושה סנטרים שישמרו את הווארד, יש שם המון אתלטים, את ההגנה הכי טובה בליגה, וסטיבן ג'קסון, שהוא אחד המאדרפאקרים הכי גדולים בעסק, בעיקר בכל מה שקשור להפתעות פלייאוף. מה שיותר חשוב, אורלנדו תגנוב נצחון חוץ נגד קבוצה שכמעט לא מפסידה בבית. אורלנדו בשישיה.
אטלנטה-מילווקי:
קבוצות של סקוט סקיילס משחקות כמו שסקיילס היה משחק: מיצוי מקסימלי של כשרון, הרבה זיעה, ומיתה איטית, מהסוג שגומר ליריב כל רצון להישאר בחיים. זה היה קורה גם בסדרה הזו אם אנדרו בוגוט היה בריא. בלי בוגוט, היתרון העיקרי של מילווקי, מתחת לסלים, מאבד את מהותו. אטלנטה תהיה טובה יותר בסדרות שבהן היא תהיה מתחת לראדר, אבל היא תסחט נצחון גם כאן, בעיקר בגלל המחליף ג'מאל קרופורד שמגיע לפלייאוף עם מאזן נטול מהפסדים והולך להוכיח שהוא ההבאה הטובה ביותר של הקיץ. אטלנטה בשבעה.
בוסטון-מיאמי:
אתרי סטטיסטיקה שמנתחים את משחקי האנ.בי.איי לשניות, מצבים, פערים וכל ניתוח סטטיטסטי אפשרי אחר מראים שדווין וויד הוא אחד השחקנים שהכי לא בטוח ללכת אליהם בשניות האחרונות של משחק צמוד. וויד קולע דרומה מ-32 אחוז בסיטואציות הללו. מצד שני, מסבירים האתרים, הוא הפך למוסר מצויין. זו סדרה שממש מדגדג לנחש בה הפתעה - ווייד הוא מסוג השחקנים שיכולים להכריע סדרות. אבל אני חושב שלבוסטון יש יותר מדי כשרון עבור מיאמי ויש לה יותר מדי גאווה בשביל להפסיד לדויין וויד וערימה של שחקני סי.בי.איי. בוסטון בשבעה.
ומה במערב?
לייקרס-אוקלוהומה סיטי:
זאת הפעם הראשונה שיש דיבור ממשי על פגיעות במשחק של קובי בריאנט, אתרי הסטטיסטיקה מדברים על סיומות מאוד חלשות שלו, בעיקר עם יד שמאל, שהוא הולך פחות לקו ושהוא באמת פצוע. ביחד עם החצי השני הבינוני של העונה והרגליים הצעירות של אוקלוהומה סיטי, הלייקרס יכולים להיות פגיעים. ואני אמור: שטויות. הפגיעות של בריאנט היא פיזית. על זה הוא יכול להתגבר. אני רואה סדרה שבה למאר אודום יגרום להרבה ספקנים לשאול את עצמם איפה הוא היה בדיונים על השחקן השישי הטוב ביותר בליגה, אני רואה הכנסת כדורים מסיבית לפאו גאסול, ואני לא רואה איך סקוט ברוקס מסוגל לנצח במאבק המוחות את פיל ג'קסון (שהתחיל את המלחמה שלו כשהמאמנים האחרים רק התחילו להתחמם לפלייאוף). מה שכן, יהיה מעניין לעקוב אחרי הקהל באוקלוהומה סיטי. לייקרס בשישה.
דאלאס-סן אנטוניו:
המומנטום של דאלאס ממש לא נוגע לי. אני זוכר מה קרה בפעמיים האחרונות שהם הגיעו לפלייאוף עם מומנטום, ואני מהמר זו הולכת להיות הפעם השלישית. סן אנטוניו היא, לטעמי, ארגון הספורט הכי שווה באמריקה. השנה ביצעו שם עוד גניבת דראפט, עוד גניבת טרייד (שעוד ישתלם בפלייאוף הזה), סיימו עם 50 נצחונות והגיעו לפלייאוף די בריאים. עד שיוכח לי אחרת, הספרס הם הפייבוריטים בסדרה הזו. הארכת החוזה של ג'ינובלי היא העדות הכי טובה למצב הבריאות שלו. קארון באטלר ושון מריון הם שומרים מצויינים, אבל הם שומרים שהובאו להציק לבריאנט ואנתוני. ג'ינובלי הוא חיה אחרת. וגם דאנקן בפלייאוף. וריק קרלייל, כמו סקוט ברוקס, לא יכול לצחצח לפופוביץ' את הנעליים. ספרס בשבעה.
פיניקס-פורטלנד:
הסדרה הכי מפוספסת של הסיבוב הראשון. אלווין ג'נטרי הוא מאמן השנה שלי ולו בשל העובדה שהוא היה צנוע מספיק בכדי לא לכפות את עצמו על הקבוצה. אם יש לך הרכב שהכוכבים שלו הם סטיב נאש ואמארה סטודומאייר, אתה לא מנסה לבנות קבוצת הגנת ברזל, אתה נותן לשחקנים שלך חופש. פורטלנד, בלי השחקן עם יסודות הכדורסל הכי בריאים בליגה, היא לא יריבה ממשית. פיניקס בשישיה.
דנבר-יוטה:
אני חושב שזו בדיוק הסדרה שיוטה יודעת לקחת. קבוצה קצת שבירה, עם מומנטום שלילי, עם פציעות לעודן ההגנה שלה ומורל קצת מעורער. אלו הם בדיוק סוג הסדרות שקבוצות של ג'רי סלואן יודעות לקחת, בעיקר נגד קבוצות לא אינטלגנטיות. גם יוטה לא בריאה, אבל המחליפים של יוטה טובים יותר, בעיקר בגלל שקל יותר לה להחליף בתוך שיטה מאשר להחליף אינדיבידואל. אני חושב שדרון וויליאמס ינצח את הסדרה הזו והייתי מהמר על יוטה בשישיה, אבל יש לי הרגשה שיהיו פה שני משחקים שג'יי אר סמית יתפוצץ בהם ויגרום ליוטה לצאת מהשבלונות שלה. אם סמית היה מסוגל לתת שלושה משחקים כאלו, הייתי הולך על דנבר. בהתחשב במצב האנקדוטות במוח של סמית, אני מעז להמר על יוטה במשחק שביעי, בדנבר.