תקפצו לנו

אין, אין כמו השמחה לאיד, במיוחד בספורט. תמונות רבות חולפות על פניי, ועדיין, הרגע המכונן שנחרת עד כה העונה בעיני במייג'ורס, הוא זה שאירע אחרי אחת מקבלות הפנים החמות שנערכו בברונקס מעולם - חזרתו של הגודזילה הצנוע הידקי מאטסוי לתפוח הגדול. מאטסוי הגיע עם לוס אנג'לס איינג'לס כדי לשחקן מול היאנקיז, אבל גם לקבל את טבעת האליפות שהוא כה ראוי לה. זו הייתה חזרה מרגשת, אולם היא הייתה רק שלב ראשון. עם ירידתו של מאטסוי לדאגאאוט, ניגש אליו מייק סושה, מאמן האיינג'לס, היפני הוותיק הגיש לו את הטבעת, סושה, שבעצמו הצעיד את האיינג'לס לוורלד סירייס ב-2002, הסתכל בעיניים בוהקות, החזיר לאאוטפילדר את האריזה, ולפני שאמרת 'גרנד סלאם', יצרו חבריו של מאטסוי (רובם ככולם לא היו שותפים לאליפות ההיא) מעטפת אנושית סביב היפני כדי לראות במו עיניהם טבעת אליפות.

ובזה הכל מסתכם. יום הפתיחה ביאנקי סטדיום הוא תמיד יום מיוחד, אך הפעם היה לו אבק כוכבים מסוג אחר. היאנקיז התהדרו בדגל האליפות ה-27 בתולדותיהם, הראשון שעיטר את האצטדיון החדש, והחזירו עטרה ליושנה. וכל שאר עולם הבייסבול - ובייחוד הרד סוקס - יכול ללכת לדוג דגים.

קוראים לנו "ציר הרשע". כל מה שאנחנו עושים קורה בזכות כסף. הדינרוס הם הדבר היחיד שאנו מייצגים, והיות שלכאורה רק הם נוכחים בידינו, אנו מקבלים הכרה רק בזכות השטר הירוק. ג'ורג' סטיינברנר מייצג כוחניות עסקית; ההישגיות באה עקב שופינג מאסיבי ולא בזכות נטיעת זרעים וגידול יבולים; ובעיני כל שאר העולם נראה כאילו אלוהים משאיר את האליפויות בברונקס רק כדי לתת דוגמא מציאותית נוספת של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

כל זה לא מעניין אותך. אתה יכול לאכול את הקרקר-ג'קס שלך בהנאה נטלת דאגות, את הנקניקייה בתאווה בלתי נגמרת, ולחייך כג'וקר כאילו שכבת עם מלכת היופי. יתרה מזאת - אתה גאה ב"הרעפת האהבה" של יריביך אליך, נותן להם את דקת התהילה שלהם וחוזר להתעטף בהילה שלך, מאגד כל האמירות וההאשמות ומשליך את הרפש בחזרה אליהם, בתנועה מבטלת של ניגוב כתפיך בידך.

מבחינתי, ההרגשה שונה באופן מהותי. כילד שגדל בלונג איילנד, אני זוכר היטב את ימי הבצורת, את ימיו הגדולים של דון מטינגלי כאולסטאר (שרק כאבי הגב עוד עלולים למנוע ממנו את קופרסטאון), שלא זכו למאומה. את סטיב סאקס וג'סי בארפילד, את מל הול, רוברטו קלי ומאט נוקס, את סקוט קמינקי ואת קווין מוס. את קבוצות הפסים העלובות, אלו שלא יכלו להעניק לאנדי הוקינס ניצחון למרות נו-היטר (היחיד בתולדות המועדון שלא ניצח למרות נו נו), את הימים שאחרי דייב ווינפילד וריקי הנדרסון האגדיים, את חפינת הפנים בכפות הידיים והאנחה המתסכלת בזמן ההבנה כי הסבל לא עומד להיגמר. משהו כמו ההרגשה שכל אוהד ניקס מרגיש מאז וויליס ריד.

אך את ימי הילדות החליפו ימי הבגרות עם שלטון עידן ג'ו טורה, דרק ג'יטר ומו ריברה, שכיכבו ונתנו הרגשה שיש על מי לסמוך. הרגשה שבאה במלוא עוצמתה בהנפתו של ג'ימי לייריץ' את מחבטו בוורלד סירייס מול הברייבס ב-1996 – שכל מי שזוכר אותה, יודע לזכור כי באותו רגע היה ברור כי היאנקיז יגמרו את הסדרה אלופים. הרגשה שקובעת כי לא משנה מה יהיה בדרך ומה יהיו המכשולים - בסופו של יום, יד הפסים תהיה על העליונה. גם אם מדובר באותם רד סוקס, הבמה תהיה גמר האמריקן ליג, והרוחות ינשבו צפונה מהברונקס, עיין ערך פלייאוף 2003.

זו הסיבה לטעמה המתוק של ההצלחה. כדוב המגשים את ערגתו בחלת דבש, בזמן הרמת הגביע או הצגת הטבעת ניתן כמעט פיזית ללקק את האצבעות וליהנות מכל רגע. אתה משהו שהאחר איננו – אתה אלוף.