הגמר של גרנט

באותה מידה, אפשר היה למקם כאן את החתימה של טל בן חיים בצ'לסי, אבל אחד הקריטריונים העיקריים שינחו את הדירוג, הוא לא רק הברק של אותו רגע, אלא גם המשמעות שהייתה לו אחר כך. השער של רביבו באנפילד היה באמת אחת מפסגות היופי. שלב משמעותי בהתפתחות של אחד השגרירים האיכותיים ביותר שהיו לישראל. כוכב ישראלי ראשון במדינת כדורגל אליה עדיין לא פלשנו, אבל כמעט כמו רוב הקריירה של רביבו, גם השער הענק הזה נגע בעיקר לרביבו. ככה זה לפחות הרגיש. רביבו אף פעם לא נתן את ההרגשה שהוא שגריר של מישהו. הגם שהיה שגריר מעולה, היה קודם שגריר של עצמו, עם רגע שיא שהיה שייך קודם כל לו.

כשיצחק שום חזר ממשחק החוץ מול פניליאקוס עם ניצחון 0:1 ודאבל עצום, נראה היה שמדובר באחד השיאים הנדירים של אישיות כדורגל ישראלי בחו"ל. בלי רזומה בינלאומי, בקבוצת ענק שסובלת מבצורת מתסכלת ולחץ אטומי, שום האלמוני הצליח היכן שלא מעט מאמנים מוכרים באירופה נכשלו. פעמיים. רק שסוף הסיפור סידר את הפאזל מחדש ושרטט זיכרון היסטורי קצת אחר מזה שהיה במאי 2004. פאו מיהרה לוותר על המאמן הישראלי בתחילת העונה הבאה בצורה תמוהה, והמשך הקריירה האירופית שלו היה לא פחות תמוה. לא תמיד הסוף מכתיב את התמונה הכללית. בטח כשבוחנים רגע מסוים. במקרה של שום, למרות סיפור סינדרלה מושלם, הוא הכתיב בהחלט.

צריך - מה צריך - חובה לראות את הסרט התיעודי על הניו יורק קוסמוס (Once in a Lifetime: The Extraordinary Story of the New York Cosmos), כדי להבין כמה מוטל'ה היה גדול וכמה אותו רגע היה גדול. במשחק הבכורה של פלה, בליגה שהייתה אמורה להיות קטנה עליו גם אחרי שחזר מפרישה, בכיר כדורגלני תבל נקלע ללא מעט קשיים. המשחק שסיקרן רבים לא לגמרי זרם לו ולפי אחת הגרסאות בסרט, הוא שקל לעזוב בסיומו. אחד השחקנים שהציל אותו ב-2:2 מול דאלאס טורנדו, היה אותו מוטל'ה שפיגלר, שכבש את הראשון לניו יורק לפני שפלה כבש את השוויון. בשפת הכדורגל: אחרי פיגור 2:0, פלה הקפיץ כדור לשפיגלר שהכניע את השוער קן קופר. תשע דקות לאחר מכן שפיגלר החזיר בישול לברזילאי שנגח את השוויון. לקרוא שוב ולא להאמין. גם אם הפרטים היו נסתרים מהעין אז, זו ללא ספק אבן דרך חשובה לקראת השיאים הבאים של נציגי הכדורגל הישראלי בעולם.

אברהם גרנט הגדיר זאת כהישג הכי גדול שלו כמאמן, ומבחינה אישית כנראה שזה נכון. גרנט רכש לעצמו מעמד בכדורגל האנגלי, בדרך האנדרדוגית האהובה על אנשי האי, והנסיעה לוומבלי הניחה חותמת סופית על השלב הבא בקריירת האימון שלו. אבל ברגעי שיא עסקינן, ולגרנט היה אחד הרבה יותר גדול. אחרי הכל, הרבה מאוד מאמנים הגיעו לגמר הגביע האנגלי. חלקם נותרו אלמוניים אחריו. מעטים מגיעים לגמר ליגת האלופות עם קבוצה שלא הייתה שם אף פעם.

אי אפשר להבין את שושלת הישראלים באי הבריטי ללא אותו רגע מדהים, שבו הקבוצה הכי טובה בעולם באותן שנים בוחרת להחתים את בלם מכבי תל אביב. הכל התחיל שם. גם אם אבי כהן לא הפך אחר כך לשחקן הרכב משמעותי בליברפול, רוזנטל ובניון חייבים להתחלה הקטנה שלו תודה גדולה, ולמעשה כל שאר השגרירים שיצאו אחריו. אפילו שלא מדובר ברגע ספורטיבי נטו, ההשפעה שלו הספורט הישראלי היתה עצומה.

רגע גדול חייב לכלול בתוכו את כל המרכיבים הדרמטיים המתבקשים: הפתעה, הופעה, כמות, איכות וענקית המומה על הקרשים. באותו משחק ענק, אולי המשחק הכי גדול של נציג ישראלי בכדורגל העולמי, ברקוביץ', במשחקו השלישי בסאות'המפטון, סיפק את כל המוטיבים: צמד שערים, שלושה בישולים ושליטה מוחלטת בנעשה על כר הדשא, מול הקבוצה הכי טובה באנגליה. אלמלא גודל המעמד, ייתכן שהדירוג של אותה שבת קסומה, בה הדיווחים זרמו לישראל המופתעת גם היא, היה הרבה יותר גבוה. פרטים בהמשך.

עד יוסי בניון, לא היה קשה לטעון שרוני רוזנטל הוא גדול השגרירים הישראלים. בזכות ההתמדה. בזכות אורך המסע האירופי שלו. בזכות חוסר הגעגועים. בזכות ההישגים. לכן, קשה, מאוד קשה, למקם את השלושער שלו מול צ'רלטון רק במקום הרביעי. רגע שסימל יותר מכל את התרומה של הישראלי לאליפות האחרונה של ליברפול. רגע שנימק את רכישתו על ידי ליברפול ב-1.1 מיליון ליש"ט, מה שהפך אותו לזר הראשון שחוצה את גבול המיליון בסכום העברה. קשה, מאוד קשה, לשלוף את התירוצים שנועדו להסביר למה רק מקום רביעי: שזו עדיין הייתה ליברפול הגדולה, מכונה משומנת. שזו הייתה רק צ'רלטון. שזה היה רק משחק ליגה. שהישראלי שהושאל מלוטון נהנה לא מעט מאלמוניותו. תתעלמו מזה, תצדיעו שוב לענק, ותמשיכו הלאה.

שני דברים מנעו מהרגע העצום הזה לנשוק לפסגה. הראשון, עובדת היותו רגע אישי והישג אישי: גרנט עדיין לא פרץ דרך למאמן הישראלי, בניגוד לשחקנים ישראלים באנגליה. השני, ההשפעה המעטה שבאה אחר כך – גרנט, בניגוד למתחריו, ירד מנוצח באותו רגע בלתי נשכח, וגם עצם הזלזול של צ'לסי בתרומתו האמיתית, עת ששוחרר מיד בסיום הגמר, עדיין קצת צורם, למרות שאף לא ישראלי אחד, בטח שלא מאמן, הגיע לאותה נקודה כמו גרנט באותו ערב במוסקבה. חוץ מזה, אין הרבה יותר מדי. להיות המאמן הראשון שמחליף את מוריניו ולשרוד. להוביל את הפרויקט הכי מלאכותי וגדול של העשור האחרון לפסגה שתמיד חלם עליה - אולי הפסגה הכי גבוהה שיש היום בכדורגל המודרני, להוציא את גמר המונדיאל. מאות מיליוני צופים בבית, מאות מיליוני דולרים על הדשא, וישראלי קטן מפתח תקווה במרכז הבמה. גם אם זה לא הרגע הכי גדול של איש כדורגל ישראלי באירופה (לדעתי לפחות), זה בוודאי הרגע הכי מדהים.

מבחינת פרסטיז'ה, לאותו שער נגיחה בבירנבאו, אין באמת מתחרים: באצטדיון של המועדון הכי מפואר בעולם, במדים של אחת מקבוצות הפאר בכדורגל האירופי, במפעל הכי מפואר שהיה אי פעם לכדורגל הכי אירופי להציע, בדקה הכי מפוארת שיש למשחק כדורגל להציע. זה לא היה רגע שיא ששייך לקבוצה מסוימת, אלא רגע שיא בערב נוצץ של היבשת כולה. בניגוד לגרנט, בניון הגיע לרגע הזה כשחקן ולא כמאמן. רגע שנבנה באיטיות, בלמידה וכל מיני מושגים לא ישראליים. יכול להיות שבעוד 10 שנים, כשנעשה דירוג דומה, הרגע הזה יהיה בפסגה, אחרי שנכיר כבר את ההשפעה שלו על מעמדו של הכוכב הישראלי בכדורגל העולמי. כרגע, על הפסגה הזו יושב מישהו שבניון העריץ בתור ילד, שזה אומר לא מעט.

גמר המחזיקות של אוחנה הוא ודאי לא גמר האלופות של גרנט והניצחון של מכלן על אייאקס הוא ודאי לא הניצחון של ליברפול בבירנבאו, אבל הבחירה בסופרסטאר הירושלמי נובעת מכמה סיבות, שמותר ודאי לחלוק עליהן. בניגוד לגרנט, אוחנה הגיע לאותו רגע שיא כשחקן, שזה הרבה יותר קשה. בניגוד לבניון, אוחנה היה זה שפרץ את הדרך, שזה הרבה יותר מסובך. עד אליו, הכישרונות הישראליים עדיין היו חסרי ביטחון במעמדים הגדולים של אירופה. היינו, מה שנקרא, קצת על יד: על הספסל של ליברפול בעונת האליפות, על הספסל בגמר גביע אופ"א, על אותו מגרש עם פלה – כבודם של כולם במקומם, אבל אוחנה עשה זאת דרך הדלת הראשית. אחריו, לרוזנטל, ברקוביץ', רביבו ובניון, הקצפת הייתה מובנת מאליה. עם קבוצה זעירה בצורה בלתי נתפסת, אוחנה היה כוכב של ממש באותו טורניר למחזיקות גביע, ולא בכדי נבחר כמה שבועות אחר כך לתגלית השנה באירופה 1988– בין ואן באסטן (1987) למאלדיני (1989). מאז אותו בישול בגמר מול אייאקס בשטרסבורג, הכדורגלן הישראלי הגיע באופן רשמי לאירופה.