חיל זונות

כדי להבין את תופעת סט. פאולי מראשיתה, כדאי לחזור עשרות שנים אחורה. אחד משלל מיני הסיפורים המפארים את ההיסטוריה של הקבוצה המיוחדת, גורס כי במהלך משחק גביע בשנות ה-70 פרץ אוהד של הקבוצה למגרש, עצר התקפה של היריבה ולמעשה הבטיח את הניצחון. כדי להודות לאיש ובעיקר למנוע פגיעה בו מצד הקהל היריב, החליט שוער הקבוצה באותם ימים להסיע אותו ברכבו הפרטי והחזיר אותו הביתה בשלום.

האוהדים היצירתיים והסובלניים שסיגלו לעצמם תדמית של מורדים, תמיד היו החלק המרכזי בסיפור המיוחד של הקבוצה המייצגת רובע בעיר המבורג, עוד לפני המהפכה המפורסמת בשנות ה-80. באותה תקופה הפכה סט. פאולי באופן סופי למועדון תרבות, כאשר מתחם האימונים עבר למרכז העיר בקרבת מקומות הבילוי והריפרבאן (רחוב חיי הלילה של המבורג, הכולל בארים, מכוני ליווי ומועדוני סקס). הקבוצה התחברה לתנועה האנטי פאשיסטית ולפאנקיסטים כהתנגדות לאלימות ולגזענות שאפיינו למשל את היריבה העירונית המבורג, וסחפה אחריה מגזרים חדשים ואוהדים רבים. מממוצע דל של 1,600 צופים בתחילת שנות ה-80, גדלה סט. פאולי בעזרת האווירה האנטי ממסדית לכמויות של 20 אלף אוהדים בכל משחק ביתי.

עונת 2001/02 הייתה האחרונה של סט. פאולי בבונדסליגה, ומה שנותר ממנה הוא הזיכרון המתוק בדמות חולצות עם הכיתוב "מנצחי מנצחי גביע העולם" – התואר היחיד של הקבוצה מבחינת האוהדים - בעקבות ניצחון הליגה הסנסציוני 1:2 על באיירן מינכן, אז מחזיקת הגביע הבין יבשתי. מיד אחרי אותה עונה מסויטת היא נקלעה לקשיים כלכליים ונחלצה ברגע האחרון מפשיטת רגל בזכות התגייסות יוצאת דופן של האוהדים, שמכרו עשרות אלפי חולצות, ערכו ערבי שתייה והגיעו לתמוך במשחק ידידות מול אותה באיירן שכל הכנסותיו הוקדשו למען הצלת המועדון.

שמונה שנים לאחר מכן, נמצאת סט. פאולי בעמדה מצוינת ל"היכנס שוב בשערי הבונדסליגה", כפי שמגדירים זאת במועדון. ב-2007 שבה הקבוצה לליגת המשנה אחרי ארבע שנים לא פשוטות בליגה השלישית, והתהליך האיטי אך המושכל הזה, בו כיסתה סט. פאולי את כל גירעונותיה והפכה למועדון בריא כלכלית, יסתיים קרוב לוודאי עם עלייה מרגשת. ארבעה מחזורים נותרו לסיום הליגה, כשלסט. פאולי המדורגת שנייה (קייזרסלאוטרן המוליכה תעלה כנראה מהמקום הראשון) יתרון של ארבע נקודות על פני אוגסבורג המדורגת במקום השלישי המוליך לפלייאוף. כן, אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, האנרכיסטים, הפאנקיסטים, הזונות ושאר יושבי יציעי מילרנטור יצטרפו לבאיירן מינכן ושאר החברות בליגה הבכירה.

כאמור, את העלייה הקודמת שלה לבונדסליגה חגגה סט. פאולי במאי 2001. הנהלת הקבוצה דאז חטאה למסורת, נסחפה בעקבות הסכומים שקיבלה בעבור זכויות שידור ופרסום והוציאה כספים מיותרים על שחקני רכש כדי להתבסס בליגה. התוצאה הייתה התרסקות קולוסאלית, הן בפן המקצועי – ירידת ליגה, והן בפן הכלכלי – כמעט פשיטת רגל. הפעם, בטוחים כולם, אין סיכוי להיקלע לסיטואציה דומה.

האיש האחראי לתחושת הביטחון שמשדרים בסט. פאולי הוא הנשיא הססגוני קורני ליטמן. קשה למצוא אנשים שהאמינו ב-2002 כי ליטמן יצליח לשקם את המועדון, אבל שחקן התיאטרון וההומוסקסואל המוצהר הראשון בהנהלת קבוצה גרמנית עשה את העבודה בצורה נהדרת. קודמיו חלמו וליהגו במשך עשרות שנים על שיפוץ האצטדיון הביתי. בניגוד אליהם, ליטמן ביצע. המועדון בהנהגתו מחק את כל חובותיו, הראה צדדים עסקיים למרות החזות הסוציאלית המופגנת ואף חיזק את היחסים עם עיריית המבורג.

"אני מרוצה, אבל לא יכול לזקוף את כל הקרדיט לזכותי", אמר ליטמן בראיון ל'בילד'. "הודות לתמיכת העירייה, אנחנו משלמים על בניית האצטדיון כחצי מיליון יורו בשנה – סכום שניתן לעמוד בו. לא בנינו מתקן מפואר מדי, השקענו סכומים הגיוניים וכך נוכל לתפעל את המועדון גם בליגה הבכירה מבלי להיות תלויים באופן משמעותי בכסף של ספונסרים או תגמולים ממפעלי אירופה, כמו שקורה למשל בשאלקה. יש לנו את אחד המועדונים הבריאים בגרמניה מבחינה כלכלית, אבל לא נצא להרפתקאות כלכליות על מנת להבטיח הצלחה ספורטיבית. זה לא אנחנו. אין לנו חובות ואנחנו מחכים בקוצר רוח לדרבי עם המבורג במילרנטור". התזכורת לגבי הדרבי היא ההצהרה היחידה שניפק הנשיא באשר לתחום המקצועי. יש ראשי קבוצות שפשוט יודעים את מקומם.

למשחק הגורלי מול אוגסבורג ביום שני האחרון, הגיע הנשיא ליטמן יחד עם כ-20 אלף אוהדים נוספים של סט. פאולי. מחוץ למגרש הוא ראה את הכרזה "אם לא עכשיו, אימתי?" וטעם עוד רגע של נחת כששחקניו עלו לקול מוזיקת AC/DC וחגגו לצלילי להקת בלר שלוש פעמים, בניצחון המשכנע 0:3. "ברגע שחווית את הקבוצה פעם אחת, אתה לא יכול לשכוח", הסביר היינץ וובר, מי שהיה שוער הקבוצה בעונת העלייה הקודמת ומאז מקפיד לעקוב אחריה באמצעות הטלוויזיה. "הסיטואציה הנוכחית מזכירה לי את תקופתי. זה מועדון מיוחד. במגרש אפשר למצוא ייצוג לכל שכבה בחברה, ותענוג לשמוע את כל האצטדיון שר. עם החולצות החומות, הגולגולת וצלב העצמות, בנקאים וזונות ביציע – אין דברים כאלה".

מי שהרגיש את כל האצטדיון מריע לכבודו וקורא לו "אלוהי כדורגל", הוא מריוס אברס. כנראה שרק בסט. פאולי יכול חלוץ גמלוני בן 32, שעשה את שנותיו היפות בדואיסבורג הצנועה, להגיע לדרגת אליל. "אני רק עוד שחקן", השיב אברס, שהבקיע 17 שערים ובישל עוד תשעה, בהתייחסות לקריאות האוהדים לעברו. "אני המרוויח העיקרי מהמשחק הקבוצתי. אני מקווה שדגלי הפיראטים ישובו להתנוסס ביציעי הבונדסליגה".

ההצלחה של אברס וחבריו על המגרש אינה מקרית. זהו תוצר ברור של המדיניות השפויה שהנהיגו ראשי המועדון, והכדורגל ההתקפי בו דוגלים המנהל המקצועי הלמוט שולטה, המאמן הולגר סטניסלבסקי ועוזרו אנדרה טרולסן, המכירים את המועדון מכל כיוון אפשרי – כאוהדים, שחקנים ומאמנים. "המועדון עושה את הצעדים הנכונים. האצטדיון נבנה, הקבוצה מתפתחת ופתאום מתחתית הליגה השלישית אנחנו רואים באופק את הבונדסליגה. אנחנו משלבים בצורה מדויקת בין הרצינות לכיף", אמר המאמן סטניסלבסקי, שהנמיך ציפיות במשך תקופה ארוכה כדי למנוע אופוריה, אולם כעת מבין אף הוא כי המטרה קרובה מתמיד.

התעניינות מקבוצות כמו בוכום ובורוסיה מנשנגלאדבך לא צפויה לפתות את המאמן לנטוש את קבוצתו האהובה, במיוחד לאור האידיליה השוררת בין כל הגורמים המובילים את המועדון. "התמזל מזלה של סט. פאולי להיות מובלת בידי מישהו מסוגו של סטניסלבסקי", החמיא המנהל המקצועי שולטה, שאימן את הקבוצה בעבר. "אנחנו לא עשירים, אבל גם לא עניים. התקדמנו יחד כשבסגל גם שחקנים שצמחו איתנו מהליגה השלישית, ובהחלט יש לנו את הכלים להתמודד בבונדסליגה, אם נעלה. צריך לציין גם את מחלקת הנוער שלנו, מחלקת הסקאוטינג וכמובן את המאמן מהדרגה הראשונה. המועדון נמצא כרגע במצבו הטוב אי פעם".

כיאה להיצע המגוון בטריבונות, גם על כר הדשא ניתן למצוא לא מעט דמויות אלטרנטיביות. בסט. פאולי, חרף העימותים התכופים של האוהדים עם המשטרה, יש שחקן אהוב שהוא שוטר בהכשרתו, מגן בשם אנדראס בירמן שמטופל בתרופות נגד דיכאון ואף ניסה להתאבד בעבר, וקשר בשם מתיאס שהוא אחיו למחצה של יינס להמאן המסוכסך עימו על רקע משפחתי. אליהם ניתן להוסיף את דניז נאקי, חלוץ צעיר שכבש נגד האנזה רוסטוק השנואה והורחק למספר משחקים, לאחר שיצר פרובוקציה כשחגג בעזרת סימון תנועת שחיטה לעבר אוהדי היריבה.

בסך הכל סטניסלבסקי מנצח על חבורה הכוללת בני מהגרים, צעירים רעבים המייצגים את הקבוצה בנבחרות הצעירות של גרמניה וחבורת ותיקים בראשות תומאס מגלה, השריד היחיד מאותו ניצחון גדול על באיירן בביקור האחרון בבונדסליגה, ומצעיד אותה להצלחות גם במשחקי חוץ – נקודת התורפה של סט. פאולי במשך שנים. המשותף לרובם המכריע של השחקנים – הם גרמנים. סט. פאולי הייתה הראשונה העונה שעלתה בהרכב נטול זרים, כחלק ממגמה אליה כיוון הצוות המקצועי, ובסך הכל יש לה ארבעה כאלה בסגל. "נדמה לי שאני אפילו חולם בגרמנית מדי פעם", העיד מוריק סאקו, חלוץ צרפתי המתנשא לגובה של 2.01 מטרים ומשמש בדרך כלל כמחליף. "נהייתי גרמני, רק את האוכל אני עדיין מעדיף צרפתי".

החבורה המוזרה הזו בחולצות החומות הלא אופנתיות – שחקנים, מאמנים, מנהלים ואוהדים כאחד – לא האמינה בתחילת העונה שבפסטיבל שנת ה-100 של המועדון, ב-15 במאי, יוכלו לחגוג גם את החזרה לבונדסליגה. "הישג כזה לכבוד המאורע ההיסטורי יהווה פתיחה הולמת לפרק החדש בתולדות המועדון המשוגע הזה", הדגיש סטפן בידרמן, די. ג'יי אוסטרי שגר בסמוך לאצטדיון וממחיש את האהבה לסט. פאולי, לה יש מאות מועדוני אוהדים מוכרים ברחבי העולם ומעל 11 מיליון מעריצים מחוץ לגרמניה, כך על פי מחקר שנערך בשנים האחרונות. כמו שאר התומכים בקבוצה, נותר רק לתהות כיצד יקבל בידרמן את הופנהיים, לה מהווה קבוצתו אנטיתזה מוחלטת.

סלטיק, עימה לעומת זאת מקיימים אנשי סט. פאולי קשרי ידידות עמוקים (בדומה ליחסים בין אוהדי הקבוצה הגרמנית לאוהדי הפועל תל אביב ואוהדי טרנאנה האיטלקית), תהיה זו שתגיע למשחק ראווה חגיגי בתאריך ההיסטורי. מספר ימים אחר כך יתקיים משחק ידידות גם נגד FC יונייטד, קבוצת האוהדים שהקימו מאוכזבי גלייזר במנצ'סטר, כדי לשוות לאירוע את התחושה האנטי ממסדית המבוקשת. "כפי שנהוג בסט. פאולי, לא נחגוג רק יום אחד", הבטיח הנשיא ליטמן. "החגיגות יימשכו שישה חודשים רצופים". כולם מוזמנים.