עני מאמין

עשרות ישראלים לבושים צבעי כחול צהוב, עטופים בדגלי ישראל, צעדו בשאנז אליזה, חיוך מרוח על פניהם, ומיטב רפטואר המכביזם בוקע מגרונותיהם: "כל העולם כולו גשר צר מאוד", "אני מודה לאלוהים", "שמעון מזרחי הוא המלך" ומיטב מיצירותיהם של משוררי שער 11.

באחת המאפיות (ובשפת המקומיים – בו?ל?נז'רי) שבפאתי המונמרטר, ילד לבוש גופיה צהובה מס' 6 מתענג על קרואסון טרי, ושואל את אביו בקול צעיר אך כה בטוח: "אבא, נכון ננצח הערב את אולימפיאקוס?".

שערי העיתונים כמובן, מתגייסים לצורך המשימה הלאומית. "כולנו מאחוריכם!" זועק השער של העיתון המוביל במדינה, כשאת הכותרת מעטרת תמונתם של פיני גרשון ושמעון מזרחי למרגלות שער הניצחון של נפוליאון. "צעד וחצי מהגמר", קוראת הכותרת של העיתון המתחרה, מתחתיה אנדרסון ושארפ מישירים מבט אל פסגתו של מגדל אייפל.

ריבונו של עולם, תודה. תודה שחסכת מאיתנו את תסריט הבלהות הזה. תודה ששלחת לנו את מק'אלב, רוברטס ו-וסלי. אין לי מושג כיצד היינו עוברים את החודש הזה אם לא התערבותך האלוהית. אני יודע, הטוקבקיסטים תחתי כבר משחיזים חרבות ומכינים את קריאות הגנאי, מהיותי אנטישמי שונא ישראל (במקרה הטוב) ועד למקצועה של אמי (שהוא אגב – מורה לכימיה). אנחת הרווחה שלי ושל עוד אלפי אוהדי כדורסל ישראלים שווה את זה.

רבים מדברים בעקבות ניצחונה של פרטיזן על השיעור והלקח שצריכה מכבי ללמוד מהסרבים הנפלאים. כך למשל, על פי אותם בעלי דעה, זקוקה מכבי לבנות עוגן ישראלי משמעותי, שכן היא לא תוכל להתחרות בכסף של הרמות הגבוהות באירופה. לפיכך, צריכה מכבי לבצע תכנון לטווח ארוך, במחלקות הנוער ובסקאוטינג משובח של זרים מהדרג השני, על מנת לייצר קבוצה אטרקטיבית ובעלת זהות שתוכל לכסות עם הלב והנשמה על הפערים הכספיים הבלתי ניתנים לגישור. דברים דומים אמר יניב גרין אך לפני ימים מספר.

אבל בעוד מכבי תנסה להפיק את הלקחים מהסדרה הזו, הייתי מצפה אולי שכמה מקברניטי ליגת העל בכדורסל, דווקא הם, ינסו ללמוד את השיעור המופלא שהעביר הקומנדו של וויושביץ'. שיעור על רומנטיקה של ספורט, בה העני יכול לנצח את העשיר, גם אם הבדלי התקציב בין הקבוצות הם אדירים. שיעור על היותו של השלם גדול מסך חלקיו, מקום שהדבק המחבר בין החלקים האלו הוא אמונה, רצון ואהבה. שיעור על זהות של קבוצה, אשר לא מפחדת ללכת עם כישרונותיה המקומיים, בין אם זה מאריץ' ובוזיץ', המשך ביובל נעימי, יוגב אוחיון ועד לערן אסנטי ושמוליק ברנר (פשוט להתענג על השמות).

בשיעורים מתקדמים וחשובים יותר בפקולטה של וויושביץ', נלמד על דרך ושיטתיות, על ראיה והגשמת מטרות ארוכות טווח, להבדיל מהניסיון להגשים מטרות בזבנג וגמרנו (ע"ע גוסינסקי, גאידמק וגומא). אפשר כבר לראות את זה קורה בפרוייקט המופלא של אורי שלף באוסישקין, בחן ובחוסר ההתלהמות של ג'ף רוזן בחיפה, ואפילו באהבה חסרת הגבולות והמשוגעת של דני קליין בהפועל ירושלים. מפרטיזן תראו – וכן תעשו.

ושיעור אחרון, חשוב במיוחד, לאוהדים, בכל המינים, הצבעים והסוגים, שתמיד צריך להאמין. מה לא נאמר על התצוגה של אוהדי פרטיזן, אנשים קשי יום, אשר לא פותחים את העידוד לקבוצתם ב"מי שלא קופץ אדום" (או מי שלא קופץ – הכוכב האדום), ולא מגהצים את האשראי בסוכנות הנסיעות תוך הזמנת חבילות לפריז בלי לספור את היריבה שמולם. אוהדים שלא מפסיקים להאמין לרגע, גם כשקבוצתם בפיגור והיריב במומנטום. אנשים פשוטים, שאוהבים כדורסל, שעבור חלקם, אין בחיים כלום ומאום פרט לכדור הכתום הזה. האוהדים של פרטיזן הסתפקו רק בקצפת, בגלל זה – כל כך מגיע להם הדובדבן.

ולכן הדבר היחיד שצריך להגיד הוא תודה! תודה וווישביץ', תודה מאריץ', ורנייש הענק, בוזיץ' המטורף (שכל כך הזכיר לי את ליאור ארדיטי בימיו היפים באוסישקין), תודה לקהל המדהים שהעביר רטט אפילו בליבם של אוהדי מכבי. תודה לך פרטיזן. אתם הרומנטיקה של הכדורסל. אם הפועל ירושלים תפיק גם היא לקחים מהסדרה הזו – ורצוי שתתחיל כבר הערב – אולי עוד תהיה לנו ליגת כדורסל אמיתית.