עד היום חי וקיים הסיפור לפיו ערב משחק הגמר של מונדיאל 1934 שנערך באיטליה, שיגר שליט המדינה, בניטו מוסוליני, שליח למחנה הנבחרת שנשא את המסר: "נצחו או שתמותו". עוד מסופר גם שהמאמן, ויטוריו פוצו, קיבל מברק אישי בו נכתב: "שאלוהים יהיה איתך אם לא ננצח". מוסוליני כבר עמד בראש המדינה מזה 12 שנים ועם הזמן חלחלה אליו ההבנה שהצלחה ספורטיבית תיראה נהדר בחלון הראווה של איטליה ובמסגרת התחרות המדינית עם מדינות אחרות ביבשת הישנה.
אלא שהדוצ'ה לא הסתפק באיומים על אנשי הנבחרת שביטאו כמה הוא רוצה את הגביע. לאורך כל הטורניר, ששוחק בשיטת נוק אאוט, הופיעו טענות קשות נגד שיפוט חד צדדי לטובתה של איטליה והשופט השוויצרי רנה מרסה, שניהל את המשחק החוזר בין האזורי לספרד ברבע הגמר, אף הושעה על ידי ההתאחדות של ארצו אחרי שפסל שני שערים ספרדיים בטענות מוזרות ואישר את שערו של ג'וזפה מיאצה אחרי מה שנראה כעבירה על השוער הספרדי.
בחצי הגמר פגשה איטליה את אוסטריה הפייבוריטית, ה"וונדרטים" אותה הוליך גדול שחקניה בכל הזמנים, "מוצארט של הכדורגל", מתיאס סינדלר, שמותו ב-1939 נותר בגדר תעלומה עד עצם היום הזה. הפעם שפט איבן אקלינד השבדי, שעל פי הדיווחים התעלם מעבירות גסות של האיטלקים על שחקני אוסטריה ואפשר להם לנצח 0:1 ולעלות להתמודדות על התואר, רק כדי להיות משובץ גם למשחק הזה.
ערב משחק הגמר נגד צ'כוסלובקיה, במקביל לאיומים על שחקני נבחרתו ומאמנה, דאג מוסוליני לזמן את אקלינד לארוחת ערב חגיגית. למחרת התעלם השבדי מפנדל ברור על שחקן צ'כוסלובקי, אישר לאזורי שער שהיה צריך להיפסל בגלל עבירה ואיטליה ניצחה 1:2 בהארכה כדי להניף את הגביע הראשון בתולדותיה.
בדפי ההיסטוריה נכתב שלדוצ'ה היה תפקיד בכיר וכביר בהישג של נבחרתו בשנת 1934, אבל בכך אין להוריד אפילו קמצוץ מערכה של עבודתו של המאמן ויטוריו פוצו, שנעשתה בתנאי לחץ קשים וזיכתה אותו במעמד של אחד מגדולי מאמני איטליה בכל הזמנים.
לא יותר משלוש סיגריות ליום
ויטוריו פוצו, שכבר אימן את נבחרת איטליה באולימפיאדת 1912, היה בעצמו דיקטטור לא קטן, אדם שידע לעמוד על שלו ושידע לנצל את העובדה לפיה בראש ההתאחדות עמד אחד מבכירי השלטון הפשיסטי, ג'ורג'יו וקארו. פוצו דרש וקיבל את שחקני הסגל חודש שלם לפני הטורניר ב-1934 ובנוסף מיוחסת לו חשיבות גדולה בכך שאנריקה גואיטה, ריימונדו אורסי ולואיס מונטי, ארגנטינאים מבטן ולידה, לבשו את מדי האזורי ב-1934 בעת ששיחקו בקבוצות איטלקיות.
בנוסף, פוצו ידע כל הזמן דאג להזכיר לשחקניו היכן נמצא מוקד הכוח. את שחקן רומא, אטיליו פראריס, הכריח להפסיק לשתות ולהפחית את כמות הסיגריות שעישן ביום לשלוש וכן פתר את הבעיות החברתיות שאיימו לחרב את התקוות האיטלקיות. בין חלק מהשחקנים שררו יחסי איבה אמיתיים, אבל המאמן מצא פתרון והורה לכל זוג שונאים לגור מאותו רגע באותו החדר. בבוקר שלמחרת הלילה הראשון במתכונת החדשה, הוא עבר בין החדרים והציץ פנימה. "כדי לבדוק שהקניבלים האלו לא אכלו אחד את השני", הסביר.
הנקודה השנייה שנזקפה לזכותו של המאמן הקשוח הייתה היותו מהפכן של ממש בתחום הטקטיקה. מספרים על פוצו שהוא היה אנגלופיל אמיתי ושבמהלך לימודי הספורט שלו, במסגרתם הסתובב באירופה, למד בתשוקה ועד תום את הכדורגל בממלכה המאוחדת. בנוסף סייר גם בשוויץ ובצרפת ועד ששב לאיטליה כבר פיתח משנה טקטית סדורה ורעיונות חדשים שסייעו לו בדרכו להצלחה.
בשנים בהן הכדורגל היה הרבה פחות מהיר ופיזי, השיטה הנהוגה ביותר על מירב הנבחרות הייתה 2:3:5, כשהספרה 2 מייצגת כאן את מספר שחקני ההגנה. אלא שלקראת מונדיאל 1934 הבין פוצו את חשיבותה של ההחזקה בכדור ושל ההגנה והמציא את ה"מתודו", שיטת 2:3:2:3, במסגרתה דגשים גדולים על שליטה במרכז המגרש ושבירת ההתקפות של היריבות.
עד מהרה ובזכות התחבולות שלו, זכה פוצו לכינוי il Vecchio Maestro, "המאסטרו הזקן". הערמומיות הטקטית שלו סייעה לו להוליך את נבחרת איטליה לזכיות גם באולימפיאדת 1936 ולהנפה שנייה ברציפות במונדיאל 1938, עם סגל בו נותרו רק שני נציגים לנבחרת שזכתה ארבע שנים לפני כן. עד היום הוא נחשב לאחד מאבות הטקטיקה של הכדורגל האיטלקי. אלא שלמרות התכונות הבולטות שלו כאדם ששלט בנבחרת ללא עוררין וכטקטיקן מבריק, רבים מציינים דווקא את יחסיו של פוצו עם השלטון כאלו שסייעו לו בדרך להצלחה.
לא הנבחרת של מוסוליני
הדעות והסיפורים על יחסיו של פוצו עם השלטון הפשיסטי ועם ראיית העולם הנלווית, חלוקות עד היום. יחד עם זאת, על דבר אחד כמעט אין עוררין וזו העובדה לפיה המאמן לא עשה הכל כדי לא לאפשר לבכירים במפלגה ולגורמים פוליטיים להתערב מקצועית.
"ויטוריו פוצו הצליח להוליך את הנבחרת להצלחה על ידי הרחקתה מהלחץ בזמנים בהם השלטון רצה להפוך אותה לאמצעי תעמולה", סיפר העיתונאי ג'אנפאולו אורמצאנו לאתר הרשמי של פיפ"א. "פוצו מעולם לא העמיד פנים שהוא אנטי פאשיסט, אבל הוא גם מעולם לא נוצל על ידי האנשים בעלי הכוח. הדיסקרטיות שהוא השליט בנבחרת הייתה הדרך היחידה למנוע ממנה מלהפוך ל'נבחרת של מוסוליני'".
יחד עם זאת, פוצו ידע מתי ליישר קו ואיך לרצות את הממונים עליו. הוא הצדיע לפני כל משחק והורה לשחקניו לעשות כך גם כן, ולמשחק נגד צרפת ברבע הגמר הלביש אותם במדים שחורים, ככל הנראה לכבודן של "החולצות השחורות", חוליית הביריונים של מוסוליני ששיחקה תפקיד גדול בעליית הדוצ'ה לשלטון בשנת 1922 ובהשארתו שם.
פוצו פרש מהנבחרת בשנת 1948, אחרי שניהל 95 משחקים והוליך את האזורי ל-63 ניצחונות, שניהם שיאים שמחזיקים עד עצם היום הזה. הוא היה המאמן היחיד שזכה בשני מונדיאלים ברציפות והוסיף מדליית זהב אולימפית בתווך. ההיסטוריה האשימה אותו, אולי בצדק ואולי לא, בהיותו בובה של מוסוליני והמשטר הפשיסטי, אבל גם קבעה שהוא היה המאמן המצליח ביותר בתולדות נבחרת איטליה.
