פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אקסים מיתולוגיים

        פלייאוף ה-NBA הוא אמנם זמנם של הכוכבים, אבל כמו בכל עונה, גם השנה יהיו כמה אקס-פקטורים שעשויים לשנות הכל

        דלונטה ווסט (קליבלנד)

        בעוד שהעומק של קליבלנד מקדימה הוא בגדר צרות של עשירים – שאק שאוטוטו חוזר, אילגאוסקס, ורז'או, ג'יימיסון, היקסון, ליאון פואו ואופציות נוספות לסמול-בול – בקו האחורי, השפע פוחת. דניאל גיבסון יצא לאחרונה מהרוטציה, סבסטיאן טלפייר שיחק קצת בגארבג' טיים, אבל מי שמיועד לעלות מהספסל בשתי עמדות הגארד כשהרוטציה של בראון תתהדק, הוא דלונטה ווסט – שחקן חמישייה אשתקד, כמו ורז'או ואילגאוסקס. ווסט הוא קומבו גארד ורסטילי ולא אנוכי בניגוד לרבים מזן השחקנים הזה. הקליעה שלו משלוש בלתי יציבה העונה (אולי כי שיחק באופן לא סדיר ותכף נגיע לנקודה זו), אבל בד"כ הוא קלעי יעיל למדי. בהגנה הוא לוחץ מצוין את מובילי הכדור היריבים, מספיק ארוך ואתלטי כדי להתמודד עם סקוררים מסוימים, וחוסם טוב למדי ביחס לגארד, כך שגם תרומתו בשמירה הקבוצתית היא בלתי מבוטלת.

        ווסט אף מספק מהלכי אנרגיה והאסל, כולל כמה דאנקים שתפסו מקום של כבוד העונה, אז מדוע, בכל זאת, הוא נחשב כאקס פקטור? מה הבעיה, אתם שואלים? שחוץ מפציעות, היתה סיבה נוספת להיעדרויותיו של ווסט העונה, והיא נעוצה בהפרעת אישיות בי-פולארית ממנה הוא סובל. אז נכון שזה קרה אי שם לפני פתיחת העונה, אבל רצוי כי לברון ושאק ישגיחו היטב על הג'ינג'י המופרע, מחוץ ועל המגרש, כי חשיבותו עשויה להיות מכרעת ברגעי האמת. אסור לשכוח כי למרות תוספת המנהיגות של פארקר, ג'יימיסון ושאק, דלונטה הוא זה שתפקד ברמה הכי גבוהה לצד לברון, בגמר המזרח שבו קליבלנד הודחה אשתקד.

        שאנון בראון (לוס אנג'לס לייקרס)

        להבדיל מקליבלנד, הספסל של הלייקרס עמוס בגארדים (יחסית לקבוצה שיש בה איזה אחד, קובי) ופחות בגבוהים. כמו דלונטה ווסט, בראון מסוגל לשחק בשתי עמדות הגארד, הוא מוכשר בהרבה מג'ורדן פארמר וסאשה וויאצ'יץ', ולמעשה הפך לשחקן הספסל הבולט אחרי למאר אודום. מעבר לשניהם, הספסל של האלופה רחוק מלהרשים ביחס ליריבותיה. בראון, כך או כך, עשוי להיכנס לתפקיד של טרבור אריזה אשתקד – הוא אומנם לא יפתח בחמישייה על חשבון פישר, אבל יספק מהלכי אנרגיה (כולל הדאנקים המפורסמים שלו), הגנה והתקפת אינסטנט מהספסל.

        הארסנל ההתקפי שלו מגוון בהרבה מעבר לדאנקים, ואליו ניחשף במלואו רק ביום שיקבל את המפתחות בחמישייה של קבוצה אחרת. אבל מה שחשוב ללייקרס זה שבדומה לאריזה, בראון פיתח את הקליעה שלו משלוש ככל שהעונה התקדמה ועלה, למשל, מ-25 אחוז בחודש ינואר,ל-36 במרץ. הוא נהדר במגרש הפתוח, ולא רק כמסיים מתפרצות אלא גם כמוביל כדור. והכי חשוב? לצד בריאנט, בראון מסוגל לשמור על רכזים גדולים ופיזיים כמו ראסל ווסטברוק, דרון וויליאמס, קיד או בילאפס. אז נכון, בקלאץ' אומנם נראה את פישר על הפרקט, אבל כשהלייקרס יהיו בפיגור, ובמיוחד כאשר בריאנט החבול ינוח, אל תתפלאו לראות את בראון על תקן שפן האנרג'ייזר החדש של פיל ג'קסון.

        ברנדון באס (אורלנדו)

        המג'יק השקיעו בקיץ כמעט 50 מיליון דולר כדי להוציא שחקנים מדאלאס ולתת לכל אחד מהם 13 דקות למשחק בלבד. לפחות במקרה של מרצ'ין גורטאט זה היה די מוצדק, לפחות על הנייר: מדובר סנטר צעיר ומוכשר שחבל היה לתת לו ללכת סתם כך, מה גם שהוא מגבה את דוויט הווארד. על באס, לעומת זאת, הוצאו 16 מיליון ולמרות שהשילוב שלו לצד הווארד יותר מתקבל על הדעת, סטן ואן גנדי שיתף אותו העונה באופן ספוראדי למדי. אם במרץ נראה היה שהוא חוזר לרוטציה, פתאום הוא שוב משחק פעם כן-פעם לא, וריאן אנדרסון נוגס לו בדקות. אנדרסון אומנם מוכשר ומתאים היטב לשיטת המשחק באורלנדו – ארבעה קלעי שלשות וסופרמן אחד – אבל באס הוא זה שמסוגל לספק מימד אחר לסגנון המג'יק, ובעצם להיות השחקן השישי הבולט בקבוצה.

        תחשבו על זה. ג'ייסון וויליאמס, ג'יי ג'יי רדיק, אנדרסון וגורטאט הם מחליפים טובים, אבל בדגש על מחליפים. פייטרוס הוא שומר מצוין, חזק ואתלטי, עם יד מחוץ לקשת, אבל כמעט ולא מסוגל להחזיק בכדור מבלי לאבד אותו, שלא לדבר על לייצר מצבי קליעה. באס, בניגוד לרשארד לואיס ואנדרסון, מוסיף בשר וקשיחות מתחת לסלים, כך שהווארד לא יישאר לבד במערכה. נכון, אין לבאס קליעה מחוץ לקשת, אבל הוא בהחלט מסוגל לתקוף עם הפנים לסל, בין אם בפול-אפ ג'אמפר או בהורדת הכדור לרצפה תוך פילוס דרך בכוח עד הטבעת. יש לו חסרונות הגנתיים, אבל הווארד וגורטאט יכולים לחפות עליו במאצ'-אפים מסוימים, ובאס מצדו יחפה על כך באינסוף הקרבה על הפרקט. תשאלו את המאבס, שאשתקד קיבלו ממנו 8.5 נקודות עם 4.5 ריבאונדים בפחות מעשרים דקות מהספסל, והשנה יסתפקו באדוארדו נאהרה. המג'יק לא צריכים להיזכר שיש להם שחקן בשם ברנדון באס מהספסל. הם בסך הכל צריכים להיזכר מדוע הם החתימו אותו בקיץ, ולפעול בהתאם.

        קארון באטלר (דאלאס)

        הטרייד עם וושינגטון הזניק את דאלאס לרצף של 13 ניצחונות, ולאחרונה הם כמעט והבטיחו לעצמם את המקום השני במערב, אבל בינתיים ברנדון הייווד הוא דווקא זה שקוצר את מרבית השבחים, בעיקר בגלל שלצד כמה משחקים של 20 נקודות פחות או יותר, קארון באטלר גם שיחק חלש למדי בהפסדים לבוסטון, אורלנדו ואוקלהומה סיטי. הממוצעים שלו בדאלאס רחוקים מלהרשים – 15 נקודות ב-43.5% מהשדה, ורק 3.7 גיחות לקו העונשין, וזה עם משחק של 14 מ-16 מול שיקאגו, שמטה את הממוצע. במילים אחרות, קצת יותר טוב ממה שג'וש הווארד תרם למאבס העונה, קצת פחות טוב ממה שבאטלר עצמו עשה בוושינגטון העונה, הרבה פחות טוב ממה שהתרגלנו לראות מבאטלר בשלוש העונות הקודמות.

        אז נכון שבאטלר גם מילא ואקום בזמן פציעותיו של ארינאס; נכון שעצם הגעתו במקום הווארד היוותה שדרוג, עקב יכולתו העלובה של האחרון והפציעה שגמרה לו את העונה; נכון שנוביצקי וקיד בכושר נפלא, וג'ייסון טרי מסוגל לספק נקודות מהספסל; ובכל זאת באטלר, כמו הווארד בשנים קודמות (כמעט כל משחק בו קלע 20 ומעלה, הביא לניצחון המאבס), הוא זה שיכול וצריך לתפקד על תקן כוכב משנה לנוביצקי. היכולת שלו להשתמש בגופו החזק כדי להגיע לקו או לשחק עם הגב לסל (האופציה הכי טובה של דאלאס בלואו-פוסט), והשימוש באותו גוף חזק לשמירה על כרמלו אנתוני או קובי בריאנט בשלבים המאוחרים, הופכים אותו לאקס-פקטור משמעותי עבור שאיפות האליפות של דאלאס. ההתנסות שלו עם וושינגטון בפלייאוף הסתכמה בהדחות מהסיבוב הראשון, ועדיין הממוצעים שלו לאורך 12 משחקים רומזים על כך שבניגוד לג'וש הווארד, ייתכן והפעם נוביצקי סוף סוף יקבל סיוע עקבי.

        ראשיד וואלאס (בוסטון)

        אומרים שהסלטיקס לא יכולים לצאת כך פתאום מהאפתיה וחוסר העקביות שאפיינו אותם העונה. באותה מידה, האם ראשיד – שחוזר ע"י כל צמרת הליגה ולבסוף בחר בבוסטון – יכול לבצע שינוי של 180 מעלות? הוא בדרך לסיים עונה שגרמה לביל סימונס, הכותב הפופולרי של ESPN ואוהד סלטיקס ותיק, להכתיר אותו בתור הסלטיק השנוא עליו אי פעם. לאחר ארבע עונות רצופות של 35% מחוץ לקשת, נתון סביר לביגמן, הוא זורק העונה 3.7 שלשות ב-22.5 דקות מהספסל, עם דיוק של 28.5%. הגוף שלו כבר מזמן לא מספיק נייד ואתלטי בשביל שיהווה תחליף בשמירה הקבוצתית לגארנט – לא גארנט של פעם, גארנט של היום; ואם זה לא מספיק, שיד עדיין מוביל את הליגה עם 18 עבירות טכניות.

        אבל. כן, בסיפור העגום הזה עדיין קיים אבל קטן, והוא שראשיד עדיין מסוגל לשמור את הווארד, גאסול ו - להבדיל אלפי הבדלות – אילגאוסקס, באופן יעיל יותר מפרקינס הכבד. כאשר שיד מתמקם בלואו פוסט עם הגב לסל, הקליעה שלו תוך כדי סיבוב עדיין בלתי ניתנת לעצירה; והתשוקה שלו למשחק כשהוא במצבים תחרותיים באמת תהיה מידבקת, במידה ובוסטון אכן תצלח להעביר הילוך בפלייאוף. בקיצור, במיכל של ראשיד נותרו עוד כמה אדי דלק אחרונים. כעת, לא נותר אלא לראות האם הוא ישתמש בהם כפי שהיה עושה בעבר, או שמא ישפוך אותם בתוך חדר ההלבשה של הסלטיקס ויצית את עצמו.