מלך בעולם של נסיכים

רייג'ון רונדו (בוסטון): עצם ההופעה ברשימה היא הישג עבור הפוינט גארד הנפלא, שהפך השנה למנהיג החדש של בוסטון ולנכס העיקרי של הסלטיקס לעתיד.

ג'ו ג'ונסון (אטלנטה): עוד עונה אישית וקבוצתית טובה מאוד ל-JJ, שחקן שלא מעריכים מספיק אבל בקיץ הקרוב ייהנה מהבלגאן ויקבל חוזה מצוין.

מאנו ג'ינובילי (סן אנטוניו): משחק כמו MVP לכל דבר מאז האולסטאר, אבל נדחק החוצה בגלל שבארבעת החודשים הראשונים היה בינוני, אפילו במונחים של מחליף.

אוקיי, אלה בעצם 11 הגדולים כי לא הצלחתי להשאיר אף אחד משני אלה בחוץ. דרון הוא אי של יציבות שנותן עונה נהדרת אחרי עונה נהדרת, והשנה הוא גם מוביל את יוטה לצמרת המערב עם צ'אנס לא רע לסיים שלישית. אמנם יש לו גם צוות מסייע משובח, אבל אין ספק מי המנהיג והשחקן הטוב ביותר של ג'רי סלואן. עונה שלישית ברציפות עם לפחות 18.7 נקודות, 10.5 אסיסטים ו-47.1 אחוזים מהשדה משאירה את וויליאמס כאחד מארבעת הפוינט גארדים הגדולים בעולם.

פיניקס, לעומת זאת, היא אחת ההפתעות השקטות של השנה. התחילה חזק, כולם חיכו לנפילה ועדיין מחכים. זאת הייתה אמורה להיות קבוצה גמורה בירידה, אבל נאש פשוט לא מוכן להיגמר. חצי עונה הוא שיחק ברמה שהביאה לו את תארי ה-MVP, ואם לא היה נחלש משמעותית בחצי השני (כ-13.5 נקודות למשחק מאז האולסטאר) הוא היה מדורג גבוה יותר. ועדיין, הילד סוגר עונה נוספת של הפיכת השחקנים סביבו לטובים יותר, הרצת קבוצה מהנה ומצליחה, 11 לאסיסטים למשחק ויותר מ-50 אחוז מהשדה, 40 אחוז מהשלוש ו-90 אחוז מהעונשין (נתון סטטיסטי נדיר שנאש עומד בו בארבע מחמש העונות האחרונות ופספס בעשירית אחוז עונשין חמש רצופות).

בדומה לאחרים, גם הוא נתן חודש ברמה שהייתה הופכת אותו מועמד לשלישייה הראשונה, אבל לא עמד בסטנדרטים בשאר הזמן. הבעיות הבריאותיות שהיו ידועות כבר כשהגיע לליגה מפריעות לרוי לשמור על עקביות. הוא נכנס לעניינים לאט, כיכב באמצע העונה עם חודש של 27 נקודות למשחק וכמה הצגות בלתי נשכחות, הפסיד חודש בגלל פציעה וחזר למשהו כמו 80 אחוז יכולת. אבל אל תבינו לא נכון: ברנדון רוי הוא עדיין אחד הכוכבים השקטים והאינטליגנטיים בליגה, אחד משחקני הקלאץ' הטובים ביותר שיש וכל זה אחרי ארבע עונות בלבד ב-NBA. אם הגוף יאפשר לו, הוא עוד עשוי להיאבק על התואר הזה ברצינות יום אחד.

רמז להמשך: רק קבוצה אחת הכניסה שני שחקנים לרשימה ,וזו דנבר. התלבטתי מי מבין שני הכוכבים שלה ראוי להתמקם גבוה יותר כי במובנים רבים דווקא בילאפס הוא השחקן החשוב ביותר בקבוצה. הוא שינה לחלוטין את פני הנאגטס בשנתיים האחרונות בזכות מנהיגות, קבלת החלטות, דוגמא אישית לשחקנים בעייתיים והכנסת מנטליות מנצחת. צ'ונסי הגיע לגמר איזורי שבע שנים ברציפות ואף אחד לא יתפלא אם השנה תהיה מספר 8. אז למה הוא רק השני בקבוצה? כי הוא מעולם לא פיתח מנטליות של סופרסטאר שהתפקיד שלו הוא להופיע לכל משחק בכל שלב בעונה. גם השנה היו לו יותר מדי משחקים של תרומה מינורית מדי. אבל אל דאגה; זה אולי פוגע בו במירוץ ל-MVP, אבל לא ממש מפריע להישגים הקבוצתיים שלו.

זו הייתה עונה שקטה ומשונה מצד אחד הסופרסטארים הגדולים של השנים האחרונות. בחלקים ממנה נדמה היה שנמאס לוויד לשחק בקבוצה שלא מהווה פקטור בצמרת, בחלקים אחרים הוא הזכיר שהוא אחד השוטינג גארדים המוכשרים בהיסטוריה. המספרים שלו פחות מרשימים משנה שעברה (ועדיין מדובר ב-26.4 נקודות, 6.6 אסיסטים ו-1.9 חטיפות למשחק, בין היתר), אבל הוא הוביל את מיאמי לעונה הגנתית גדולה ולסיום מוצלח שעשוי להספיק למקום החמישי במזרח. הקיץ הקרוב יכול להיות נקודת המפנה של וויד, והאמת? הגיע הזמן שהוא ישחק בקבוצה עם יותר משלושה שחקנים שקולעים במספרים דו-ספרתיים, ושהשחקן השני הכי טוב שלה הוא השאריות של ג'רמיין אוניל.

כמו רבים אחרים, גם דוויט הופיע רק לחצי עונה. לאחר שהיה ממאכזבי החצי הראשון, סופרמן נראה כמו חדש בחצי השני. ויחד איתו המג'יק, גם כן: מקבוצה במעמד לא ברור הם חזרו להיות הקבוצה השנייה במזרח ובדרך הנכונה להשיג את המאזן השני בטיבו בכל הליגה. פרט להיותו שחקן ההגנה הטוב והחשוב בליגה שנה שנייה ברציפות, הווארד חזר להיות כוח התקפי שקשה מאוד לעצור. בחודשים האחרונים הוא דורש יותר את הכדור, מסיים טוב יותר ומוסר יותר החוצה. בקיצור, הוא שוב נראה כמו שחקן שיכול להוביל קבוצה לאליפות.

לעומת בילאפס, למלו בהחלט יש מנטליות של כוכב. הוא מגיע בכל ערב בידיעה שהוא הולך לזרוק לסל יותר מ- 20 פעמים, לקחת את הכדור בהתקפות שנתקעות ובמאני טיים ובאופן כללי לעשות כל מה שפרנצ'ייז פלייר עושה. גם מלו נפצע במהלך העונה והתקשה לשמור על עקביות, כאשר החודש הראשון היה ברמה של MVP, שני הבאים לא רחוקים וההמשך פחות טוב, אבל לעומת רבים אחרים, גם בתקופות הפחות טובות אנתוני המשיך להיות מכונת נקודות שעושה גם משהו מכל שאר הדברים. מבחינה מנטלית, מלו עבר שינוי משמעותי בשנתיים האחרונות. השנה, לשם שינוי, זה גם בא לידי ביטוי בשילוב בין עונה אישית נפלאה לעונה קבוצתית טובה מאוד.

עוד שחקן שהיה יכול להתמקם אפילו גבוה יותר אם לא היה נפצע ויורד ביכולת לתקופה של חודשיים שרק אחריה הוא התקרב ליכולת מפתיחת העונה. רק במשחקים האחרונים נראה שנוביצקי חזר לעצמו באמת ובאופן סופי. הגרמני הנפלא נמצא דרך קבע ברשימת הכוכבים הגדולים בליגה בעשר השנים האחרונות ואף זכה ב-MVP פעם אחת, והעונה הנוכחית הייתה אחת הטובות שלו. הוא עדיין אחד השחקנים שהכי קשה לעצור בליגה, הוא מוביל את דאלאס כנראה למקום השני במערב והרביעי בליגה ולמרות שיחגוג בקרוב 32 קיצים, הוא גם שומר על יציבות מדהימה ולגמרי לא מוערכת.

הגענו אל שלושת הראשונים, וכאן יש לנו כניסה חדשה היישר לליגה של הגדולים. לעומת רוב האחרים, דוראנט שמר על יציבות מדהימה לשחקן בן 21. הוא לא ירד מ-27.7 נקודות באף חודש, האחוזים שלו נעו בין סבירים למצוינים, הוא מגיע יותר מתמיד לטבעת, אין לו שום בעיית טווח, הוא לוקח על עצמו משחקים צמודים, השתפר באופן משמעותי בהגנה ומוביל את אוקלהומה סיטי לעונה יוצאת מהכלל. כשדוראנט הגיע לליגה היה ברור שמדובר במשהו מיוחד והיום ניתן להגיד בפה מלא שהוא גם עומד בכל הציפיות. הסופרסטאר בהתוות אמנם יצטרך לשפר את שיתוף החברים לקבוצה כדי להגיע לליגה של שני הראשונים (וגם וויד בשיאו), אך באותו זמן הוא גם מאיים להפוך ליצרן נקודות שאפילו השלישייה הזו תחוויר לידו.

אם לא תקרה תקלה בלתי צפויה, KD יסיים את העונה עם 30 נקודות למשחק ועם תואר מלך הסלים הצעיר ביותר אי פעם. זהו? לא, ממש לא. שכשרואים את דוראנט עדיין יש תחושה של משהו גולמי שעוד לא התגבש עד הסוף. השנה מכונת ההתקפה המשומנת הזו אף תתחיל לצבור נסיון פלייאוף, ומכיוון שהיא נמצאת בקבוצה צעירה ומבטיחה במיוחד שמנוהלת נהדר ומאומנת מצוין, הסיכוי שנראה אותה בסיבובים המאוחרים של הפלייאוף בשנים הקרובות לא קטן. מי שמשום מה עדיין לא שינן את השם, הגיע הזמן.

ניסיתי. השנה באמת חיפשתי כל דרך לתת את התואר לקובי. בתקופות הטובות שלו היה בו משהו כל כך מושלם, משהו שמאפיין שחקן שעבר כבר הכל ועדיין מרגיש צורך להיות טוב יותר. העונה הזו תיזכר כעונת הבאזר-ביטרים של קובי. פעם אחרי פעם הוא הציל את הלייקרס במשחק צמוד עם סל עם הבאזר או טיפה לפניו. לפרקים משחק הפוסט שלו הגיע לרמות ג'ורדניות, קבלת ההחלטות שלו הייתה מופתית, ההשתלבות שלו במשחק הקבוצתי הייתה חלקה ותואר השחקן הטוב בעולם היה אצלו, ללא ספק. זה היה כל כך מרשים שעד לפני כשבועיים שקלתי לתת את ה-MVP לשני שחקנים, לא להחליט הפעם.

מה מנע את זה? כמובן, פציעות. הגוף של קובי חבוט מיותר מ-1,000 משחקי עונה רגילה וכמה מאות משחקי פלייאוף ומספר פציעות טורדניות לא אפשרו לו לשמור על יכולת שיא למשך עונה שלמה. לאחר חודשיים מושלמים, קובי עסוק בעיקר בהתאוששות מפציעות ובארבעת החודשים האחרונים קלע רק באחד יותר מ-24 נקודות. האחוזים בירידה (כולל בעונשין, שם הוא מתקשה במיוחד), הוא שומר על עצמו ונמנע פעמים רבות מלהגיע לטבעת וכבר תקופה די ארוכה שהוא לא משחק כפי שהתרגלנו. יחד איתו גם שאר הקבוצה לא פוגעת והלייקרס נראים פגיעים מתמיד לקראת הפלייאוף. בניגוד מסוים לבחור הבא ברשימה.

השנה, יותר מתמיד, בולטת העליונות הפיזית של קינג ג'יימס. הגוף שלו נראה עמיד מפני תופעות אנושיות כמו פציעות או שחיקה (יחד איתו ניתן לציין את דוויט הווארד, שכנראה הגיע מאותו הכוכב). שחקנים עובדים כל כך קשה כדי לשמור על הגוף שלהם, אבל אצל לברון זה בא טבעי. הילד בן 25 וסוגר שבע עונות ב-NBA בלי פציעה רצינית ובלי מגבלה משמעותית. בשש האחרונות (כלומר, פרט לעונת הרוקי) הוא לא יורד מ-27.2 נקודות, 6.7 ריבאונדים, 6 אסיסטים, 1.6 חטיפות, 47.2 אחוזים מהשדה, 1.3 שלשות ו-8 הליכות לקו. אלה מספרי המינימום. משם מתחילים.

השנה קינג ג'יימס עבר את רף 50 האחוזים מהשדה לראשונה בקריירה, ואף קבע שיא אישי באסיסטים (8.6). באף חודש הוא לא ירד מ-28.3 נקודות והמספרים שלו בחלוקה לחודשים כמעט זהים. הוא שכלל לרמות חדשות את ההשתלטות שלו על רבעים אחרונים, פעם אחר פעם הוא נכנס כתשע דקות לסיום במשחק צמוד ומכריע אותו תוך מספר דקות. בכל משחק הוא מספק רגע או שניים מדהימים והוא עדיין שומר קבוצתי נפלא. ולברון עדיין יכול גם להשתפר, אל תטעו: הוא זורק יותר מדי שלשות וג'אמפים מרחוק גם בימי קליעה לא טובים והוא עוד לא פיתח עד הסוף את הפוטנציאל שלו כשחקן פוסט. נו, מילא; גם כך הוא ממשיך להיות תופעה חד פעמית בשמי הכדורסל.

מבחינה קבוצתית, קליבלנד התגברה על קשיים בשילוב שאקיל אוניל בפתיחת העונה ואנטואן ג'יימיסון במהלכה והשתלטה בקלילות על המאזן הטוב בליגה שנה שנייה ברציפות. מכל כיוון שלא נסתכל על זה - ותאמינו לי, הסתכלתי ואז הסתכלתי שוב - אין דרך לתת למישהו אחר את ה-MVP. הקטע המפחיד? לא בטוח שתהיה דרך כזאת בשנים הקרובות.

חמישייה ראשונה: צ'ונסי בילאפס, קובי בריאנט, לברון ג'יימס, קווין דוראנט, דוויט הווארד.

חמישייה שנייה: סטיב נאש, דווין וויד, כרמלו אנתוני, דירק נוביצקי, טים דאנקן.

חמישייה שלישית: דרון וויליאמס, ברנדון רוי, מאנו ג'ינובילי, קרלוס בוזר, אמארה סטדומאייר.

חמישייה רביעית: רייג'ון רונדו, ג'ו ג'ונסון, ג'וש סמית'/סטיבן ג'קסון, כריס בוש, אנדרו בוגוט.